סגור

מי שמח ששנת הלימודים מסתיימת?

רגע לפני היציאה לחופש הגדול, המורה הצעירה מזהה תחושות שונות אצל התלמידות רגע לפני הסוף. יש עוד משהו חוץ מהשמחה וההקלה של סוף השנה

מורה צעירה
ד בתמוז התשעה
,
21 ביוני, 2015 11:08

צילום:

הכיתות מלאות המולה שקטה של ימים אחרונים - סידורים, נקיונות, תכנונים למסיבת סוף השנה ולטיול הכיתתי בקיץ.

יש שמחה של סיום והקלה, טבלת הייאוש המפוארת על הקיר כבר כמעט מקושקשת לגמרי, אבל אני מסתכלת על הבנות ויודעת שקצת כבד להן בלב. כנראה שלתחושת הסוף תמיד תתלווה איזו מלנכוליה.

הן מודאגות, אני רואה עליהן. פתאום לסיים שנה, פתאום להיפלט מהמערכת המוכרת (והמעצבנת, והמציקה, והמייגעת - המוכרת) אל מרחבי הזמן האינסופי שנמתח לו עד אלול. יש להן, כמובן, תכניות משובחות שוודאי יגדשו את ימיהן ואפילו ישאירו אותן עם טעם של עוד - אבל הן יודעות שהן הולכות להתגעגע. וגם אני, כמובן.

עוד בסידרה:

הימים הולכים ומתחלקים לשניים: הזמן שבו אני מכינה תעודות והזמן שלא. מנסה לתת שיקוף אמיתי של השנה, לא לתת לסלחנות של סוף השנה להטות את הכף, או לזרקנות של סוף השנה להאפיל על השקעה של חודשים ארוכים. מנסה שההערות תהיינה מפרגנות אבל לא מטייחות. מסתכלת על התעודות האלה ויודעת כמה קיטונים של ביקורת (כולל ביקורת שלי) נשפכו על שיטות ההערכה השונות, ועדיין יודעת שיש משהו נחמד בלקבל סיכום מסויים על שנת הלימודים שהיתה.

משהו נרגע לקראת הסוף. יש איזו חמלה באוויר, חמלה שמכירה בכך שכולנו באותה סירה של התמודדות. רוגע שחש כי הגענו לסוף המקצה ואפשר גם קצת לנשום, ליהנות רגע מהנוף לפני שהוא נעלם מעבר לעיקול שבדרך.

באחת ההפסקות השבוע ניגשה אלי תלמידה לשוחח. קשקשנו על הא ועל דא ושאלתי אותה מה התחושות לקראת סוף השנה.

"האמת", היא הרכינה ראש לרגע, "אני קצת מפחדת".

מפחדת ממה, אני שואלת.

"לא יודעת", היא מפטירה, "פשוט קצת מפחדת".

אני מנסה להניח עליה יד מרגיעה. "מפחדת מהתחושה שמשהו מוכר מסתיים ומשהו לא מוכר עומד בפתח?"

"כן, זה..." היא מפטירה, מהורהרת.

אבל תבוא עוד שנה, אני מבקשת להזכיר לה. את תזכרי את השנה הזו על ההצלחות והכישלונות שבה, על הטוב ועל הקשה שבה, על המאושר ועל הכואב שבה. ושנה הבאה תסתכלי אחורה ותגידי "וואי, איך הייתי צעירה, כמה גדלתי". ובסוף החופש תגידי "וואי, איזה כיף שהיה חופש. כמה הספקתי ונהנתי". וכשתפגשי שוב את הכיתה בפתח השנה הבאה תגידי "וואי, איך חיכיתי לחזור".

מבקשת להזכיר לה שבית הספר הוא המקום המוכר שבו מתרחשת השגרה המוכרת והמתוקה, אך שיש בה רבדים וצדדים שאינם יכולים להתבטא במלואם כשהיא מחוייבת ללימודים. לכי להגשים את החלומות שחלמת כשהסתכלת מהחלון בכיתה, אני אומרת לה. אלו לא חייבים להיות חלומות גדולים, אלא חלומות של אדם שזמנו בידו: לטייל, לפגוש את החברה ההיא שעברה דירה לדרום, ללמוד מהספר ההוא שהמורה הזכיר בשיעור מחשבת, לצאת לריצות בבוקר. תחיי את עצמך, תרגישי את עצמך, תטעמי את תחושת החיים כשאת היא זו המנתבת אותם ולא המערכת שמעלייך.

יצא קצת פאתוס לשיחת מסדרון, אבל נדמה לי שהיא יצאה מחוייכת יותר.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

לוד, השבוע צילום: Yossi Aloni/Flash90

הרב אליהו :מצווה להסתובב עם פלאפון בשבת ולתעד פרעות

קרא עוד