סגור

מה עושים כשהבנות מפסיקות להתפלל?

לא פשוט להיות מורה צעירה באולפנה שמתיימרת להיות עם רמה דתית גבוהה, עוד יותר לא פשוט כשהבנות בכיתה מפסיקות להתפלל. מה אתם הייתם עושים?

מורה צעירה
ט בסיון התשעה
,
27 במאי, 2015 15:12

צילום:

"תעמדו בבקשה במעגל, אני מבקשת, ועל כל היגד שאני אומרת, כל אחת מהתלמידות תגיד 'מסכימה' או 'לא מסכימה'. מוכנות?"

שעת בוקר כלשהי, שיעור חינוך. כבר הרבה זמן שאני מתלבטת איך לפתוח איתן את נושא התפילה בכיתה, ואיך להבין ככיתה - למה התפילה שלנו כל כך יבשה וחסרת השראה. השירה מקרטעת, רוב הכיתה לא בעניינים, ואיך להגיד - לפעמים נראה כי תפילתנו דומה עלינו כמשוי. זה תמיד מפליא אותי שככה נראית תפילה באולפנה שמגיעות אליה בנות מכל חלקי הארץ, דווקא בגלל הרמה הדתית והרוחנית שיש לאולפנה (או שאומרים שיש לה, אבל זה דיון אחר).

עוד בסידרה:

החלטתי לנסות לראות אם הכיתה מצליחה להגדיר לעצמה, מה מפריע לה. הניסוי יצא לדרך: שלושים בנות עומדות במעגל ונכונות לענות על כל שאלה.

"היגד ראשון: אני אוהבת להתפלל".

מסכימה, מסכימה, מסכימה, מסכימה, לא מסכימה, מסכימה, מסכימה, לא מסכימה, מסכימה. לא רע.

"היגד שני: לתפילה יש מקום חשוב בחיי ואני משתדלת להתפלל כל יום"

שוב הסכמה רחבה.

"היגד שלישי: אני מאמינה שאפשר להתפלל גם מהסידור וגם באופן ספונטני במהלך היום."

מסכימות.

ההיגדים ממשיכים - התפילה עבורי היא דרך לדבר עם ה', היא הפסקה להתבוננות באמצע שטף היום, התפילה נותנת לי כוח - ובסך הכל ה"מסכימה" מככב בצורה די קבועה.

"היגד שמיני: התפילה בכיתה משמעותית לי".

שתיקה קצרה, ואז שלושים "לא מסכימה" נשמעו בחלל הכיתה, מי בביטחון ומי בהיסוס. הבנות מעט מופתעות ומסתכלות אחת על השניה כאילו גילו דבר חדש על עצמן, נשמעים כמה צחקוקים והפואנטה לא צריכה עוד הסברים.

איך אתן מסבירות את זה? אני שואלת. יושבת פה חבורה של בנות שכולן מתחברות לתפילה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלהן, אז מה קורה לנו בכיתה?

בזמן שהן חושבות על השאלה אני חושבת על השכן שלי עמית, שהתגייס עכשיו לצה"ל, הישר מישיבת ההסדר בה הוא משרת. בערב שבת ראיתי אותו בבית הכנסת ושאלתי אותו איך ההתאקלמות בצבא ואיך המעבר בין העולמות. הוא מספר קצת מההווי הצה"לי ואז משתף אותי בתובנה שהיתה לו: "בישיבה מכינים אותך לשמור על רצף של לימוד גם כשהזמן בצבא דוחק, אבל גיליתי משהו אחר. כשאני רץ ממקום למקום ואין לי כמעט רגע לישון או לאכול, לא כל שכן ללמוד, אני מבין שבאמת מה שיש ליהודי בעולמו זו התפילה. כמעט בכל יום זה הקשר היחיד שלי לקב"ה ואני קולט שהיכולת להתפלל היא הסגולה הכי חשובה שיכולתי לרכוש".

הבנות מתחילות להעלות נקודות שמפריעות להן: מבנה הכיתה, התחושה שהתפילה היא חלק ממסגרת של לימודים, העייפות של הבוקר, לא כולן אוהבות לשיר או להתפלל יחד וכן הלאה.

כשהן מסיימות לשתף, אני מספרת להן את הדברים של עמית ומוסיפה קצת משלי. כאנשים שרוצים לחיות בעבודת ה' זה הכלי הכי חשוב שלנו, וכשהתפילה שלנו לא מתקדמת זה חשוב שנבין מה תוקע אותה, על מה ה"מחסום" הזה יושב. אין מתנה גדולה יותר מהיכולת להיות בשיח עם בורא עולם, אני אומרת - ותוך כדי חושבת לעצמי שזו אמת פשוטה כל כך, ושבעצם גם אותי אף פעם לא לימדו לשוחח עם ה' ובטח לא גילו לי איך ללמד את זה. אין לנו תשובות בינתיים, אבל רשמנו הכל, לאט לאט ננסה לראות איך כן אפשר ליצור משהו משמעותי יותר.

השיעור נגמר בצריך עיון והבנות מתפזרות להפסקה, משאירות אותי מהורהרת יותר מתמיד על שרשרת הדורות היהודית ועל האומנות הזו שנקראת חינוך.


הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו צילום: צילום מסך

נתניהו: " המבצע יימשך ככל הדרוש כדי להשיג את המטרה שהצבתי"

קרא עוד