סגור

לפעמים החגיגה נגמרת

סוף השנה הגיעה וזה הזמן לסכם את החוויה, איך עברה השנה הראשונה של החינוך ומה היה הפער בין הצפיות למציאות . המורה הצעירה יוצאת לחופשה

מורה צעירה
יד בתמוז התשעה
,
01 ביולי, 2015 11:07

צילום:

אני מבקשת לרשום שאם אי פעם אגיע לעמדת סמכות לאומית, הצעד הראשון שלי בתפקיד יהיה לאסור את השימוש בשיר "לפעמים החגיגה נגמרת" במסיבות סיום. לא שאני חלילה רוצה, בימים טעונים אלה, להדיר ולו מילה כתובה אחת מהמרחב התרבותי, אבל הבנתם.

אז החגיגה נגמרה, האורות כבו, הפרחים שקיבלתי מוצבים באגרטל יפה על השולחן אבל הלב, הלב עוד לא נרגע.
בכל זאת שנה ראשונה כמחנכת וזה לא צחוק.

אני אגיד את האמת, לא חשבתי שזה יצליח. חשבתי על השיחות האישיות, ההוראה הפדגוגית, ה"להיות דוגמה אישית", הימים, הלילות, הטיולים, השבתות, השיחות אל תוך הלילה, הדאגות שהולכות איתי הביתה, המשמעת, הקשר.... וזה היה נראה לי כל-כך, כל-כך, כל-כך גדול.

פה בטור הייתה לי את הפריבילגיה להדגיש את ההצלחות והחוזקות ולספר על עולם המחשבות שמאחורי הקלעים. בפועל, כמובן, היו אינספור נפילות ורגעי חולשה, ולא פעם אף אחד ממש לא התעניין לשמוע את המחשבות שלי. היו ימים עייפים וימים עצבניים, ימים שהנעשה בבית הטריד אותי הרבה יותר מהנעשה בכיתה, ימים שהלכתי הביתה באפיסת כוחות ובתחושת התרוקנות, אבל תוך כדי שאני כותבת את כל הדברים האלו אני מבינה שדבר אחד לא היה: ימים משעממים. העולם שנכנסתי אליו הוא דינאמי, חי, מרגש, עמוס. יש בו אינספור ממשקים ומפגשים, חלקם מועדים לפורענות וחלקם מלאי ברכה.

גם לי קרה משהו בתוך כל זה. נפתחתי, נקשרתי, אהבתי. למדתי גם לקלוט את האהבה שלהן בכל הניואנסים הקטנים שבהן הן משדרות, וזה מפליא וממלא.

למדתי להיות האדם הגדול, המבוגר האחראי שרואה תמונה שלמה ולא רק את הכאן ועכשיו. למדתי לא להיבהל - משיעור גרוע, מתלמידה שמתפרצת, ממריבה כיתתית. למדתי שהתהליך חזק מהכל, שהרושם הכללי מנצח את הטעויות הקטנות, ושגם את הטעויות הקטנות כדאי להתנצל.

למדתי שלא להתנגש. לא להפוך את הכיתה לזירה של הורדת ידיים, בטח לא לצעוק.

למדתי להאמין בבנות, בטוב שבהן, ברצון שלהן. למדתי שהדרך היחידה ללמד אותן לקחת אחריות זה לתת להן אחריות - והן הולכות לפשל. פעם, פעמיים, שלוש, עד שהן ילמדו.

למדתי שלא לקחת את עצמי ברצינות תהומית מדי. להסתכל מדי פעם על הסיטואציה מבחוץ, לדעת למצוא בה את העוקץ.

למדתי שהכיתה היא מצד אחד עולם שאותו אני מצעידה אל עבר יעדים משלו, אבל גם המעבדה שלי.

למדתי שגם הוראה זו אומנות, ושבאותה מידה שזמר, מלחין, צייר או רקדן מאבד את עצמו לגמרי כשהוא בתוך תהליך היצירה - כך גם אני. תנו לי טוש ולוח ואני מסודרת.

טעמתי קצת ממה שהתכוונו חז"ל כשהם אמרו שתלמידים הם כמו ילדים.

כשהתחלתי את הלימודים במכללת הרצוג, האמנתי שהחינוך הוא עמוד התווך של החברה; שפני החברה כפני החינוך. ניסיתי כמיטב יכולתי לעצב את המרחב החינוכי שהיה בידיי כפי שהייתי רוצה שהחברה תראה. לא תמיד הצלחתי, אבל אני מבטיחה שהשתדלתי מאוד.

החגיגה נגמרת, האורות כבים, הפרחים מחייכים אלי מהאגרטל.

אני נפרדת גם מכם, הקוראים, למהלך החופש הגדול. שמחתי בכם, ונהניתי לקרוא כל תגובה ששלחתם.

קיץ בריא, תחזרו בשלום.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

לוד, השבוע צילום: Yossi Aloni/Flash90

הרב אליהו :מצווה להסתובב עם פלאפון בשבת ולתעד פרעות

קרא עוד