חדשות כיפה

כפיה דתית או מאבק על צביון יהודי?

בשנים האחרונות כונה המאבק לשמירת צביונה הדתי של מדינת ישראל "כפיה דתית". הגבול בין שני הדברים אכן דק ביותר. מה מבדיל בין כפיה דתית למאבק לגיטימי על שמירת הצביון היהודי בארץ ישראל? בפעולה זו ננסה להתמודד עם חלק מהנושאים המעוררים את המחלוקת במדינה.

כפיה דתית או מאבק על צביון יהודי?


מה תרצו מהחילונים בתמורה?


את חלקת אלוקים הקטנה שלנו.


כלומר?


כלומר, תתנו לנו לא ללכת לצה"ל. אנחנו חושבים שיש דברים יותר חשובים מהגבולות: שמירת תורה ולימוד תורה.


והדיל הזה: חופש תמורת פטור משירות, מקובל על הרב ש"ך ?


זאת דרך הרב ש"ך, כי אם אנחנו הגענו למצב שאיש חילוני שונא אותי בגלל כפיית חוקים, אז אצל הרב ש"ך זה מוביל למסקנה ברורה מאוד. אנחנו, כציבור חרדי, ממילא לא מעניקים למדינה שום משמעות דתית. אז אנחנו נתפלל על השופטים שלנו ועל המשיח. ברמה הפרקטית כבר אין לנו אשליות לגביכם.


(מתוך דברים שנאמרו ע"י עו"ד יעקב וינרוט, במוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות)

בשנים האחרונות כונה המאבק לשמירת צביונה הדתי של מדינת ישראל "כפיה דתית".

הגבול בין שני הדברים אכן דק ביותר. מה מבדיל בין כפיה דתית למאבק לגיטימי על שמירת הצביון היהודי בארץ ישראל?

בפעולה זו ננסה להתמודד עם חלק מהנושאים המעוררים את המחלוקת במדינה.

חשוב עד כמה אכפת לך אם היו - –


· חופרים חפירות ארכאולוגיות במקום שיש בו קברי יהודים


· פותחים בתי קולנוע בשבת בעיר שלך


· רוצים להתיר תחבורה ציבורית בין עירונית בשבת


· עובר חוק בכנסת המאפשר נישואים וגירושים אזרחיים כדי לפתור את בעיית פסולי החיתון (אנשים שלפי ההלכה לא יכולים להתחתן, כדוגמת כהן וגרושה)


· יש וויכוח על חוק המחייב כל בית ספר ללמד יהדות


· בוטל איסור ייבוא בשר חזיר


· בג"ץ מחייב להכיר בגיור רפורמי כתקף


· כל העיר מלאה בפרסומות לא צנועות במסגרת מסע הפרסום החדש לבגדי ים של "גוטקס"

× האם היית מארגן הפגנה עבור הנושאים הללו? עבור חלק מהם? איזה?


× נסו לאפיין על איזה נושא הייתם מארגנים הפגנה ועל איזה לא? מהו המכנה המשותף?


× על אילו דברים נראה לכם שלא ניתן להתפשר עליהם ומדוע? מהם הדברים שתהיו מוכנים להתפשר - ומדוע?



נקודות לדיון:


· הבדל בין עניין ציבורי לעניין פרטי. ( בחיים של אדם פרטי - לא נתערב, לעומת זאת הרחוב הישראלי - דברים ציבוריים - אולי כן.)


· גיור, גירושין - נושאים שפשרה בהם יכולה להוביל לחציית העם ממש.

· האם יש ערך למעשה כפוי?


· מדוע יש הצדקה / צורך / טעם לשימוש בחקיקה?



הנושא אינו פשוט, אין תשובה חד משמעית. בחירה בכל אחד מן הצדדים בעלת יתרונות וחסרונות מובילה למחיר כבד.


את החקיקה הדתית יש להוביל במדינה בהרבה זהירות ובעיקר ענווה.



ניתן להשתמש במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג על מנת לחדד את ההבדל בין הכפיה הדתית למאבק על צביונה היהודי של מדינת ישראל. המאמר נכתב לפני למעלה משני עשורים, ובכל זאת רלוונטי מאד כיום.



פרקים בהשקפת עולם


מדינת ישראל כמדינה יהודית / ד"ר זרח ורהפטיג



לפני כ- 70 שנה קמה קבוצה קטנה של יהודים דתיים, שהעמיסה עליה ועל שכמה עול כבד מאד כלפי רוב מניינה ובניינה של היהדות הדתית מצד אחד, וכלפי התנועה הציונית שרובה היו אז אנשים חופשיים מדת מצד שני. באה קבוצה קטנה של יהודים דתיים ואמרה: אני רוצה - להיות שותפה בבניין ארץ ישראל ובבניין העם. ואני רוצה לחפש דרך של שיתוף פעולה גם בין דתיים ולא-דתיים למען בניין הארץ ובניין המדינה.


דרכנו לא הייתה סוגה בשושנים בהתחלת הפעולה וגם במשך כל הזמן. ספגנו תמיד מהלומות הן מימין והן משמאל. מהקיצונים שבימין ומהקיצונים שבשמאל. מאלה שהיו שותפים שלנו, ומאלה שלא היו שותפים שלנו. וגם מיום קום מדינת ישראל אנחנו מחפשים ומתלבטים איך לסול דרך לשיתוף פעולה במדינת ישראל בין חלקי האומה. וזוהי דרך קשה מאד. עם ישראל מטבעו ובחלקו הגדול הוא קיצוני, איננו סובלני כיום. אינני יודע מדוע. אבל הוא ספג הרבה בגולה מאי סובלנות ולא קל להביא לידי שיתוף פעולה ולכבוד הדדי רצויים.


העמדנו לנו למטרה להלחם בארץ נגד ההפרדה של הדת מהמדינה, אסון למדינה קטנה זו ולעם ישראל כולו. ולצערנו הרב במשך במשך נתקלנו בכל אותם קשיים, אשר מזכירים לנו את הימים הראשונים שלפני 70 שנה, גם מצד הקיצונים שבחברינו, וגם מצד שותפינו בקואליציות, שלא פעם אינם מבינים אותנו ואינם רוצים להבין אותנו.


דו-קיום


המונח דו-קיום בין דתיים לחילוניים - מטעה, דו-קיום שייך לגבי שני כוחות זרים ועויינים, דו-קיום הוא תוצאה מפילוג. ואילו תורת ישראל אינה מכירה בפילוג העם לדתיים וחילוניים. כולם בנים למקום הם, אלא שישנם עבריינים, ובעצם כל אדם חוטא הוא. אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. דרגות הן באדם בישראל וכל אחד צריך ויכול להשתדל כל שעה לעלות בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.


אין כאן שאלה של דו-קיום, אלא של היאבקות רעיונית מתמידה על מהותה של היהדות ודרכיה. יש לדאוג שהיאבקות זו תהא בדרכים נאותות, באמצעים כשרים, שלא תהא מלווה בלחץ כלכלי, איומים והפליות. מה שקוראים "קולטור קאמפף", מאבק על תרבותה, דמותה של האומה, נטוש בישראל במלוא תוקפו זה שנים. והוא מתנהל לא תמיד באמצעים תרבותיים, ומסע התעמולה, הכפיה והלחץ על העליה החדשה - יוכיח.


בכל הסדר שבין שני כוחות, ששניהם שואפים להקיף את כל הליכיו של האזרח, תמיד יהיו חיכוכים. הדת היהודית מקיפה את כל האדם כולו, החל מקומו בבוקר וכלה בשוכבו לישון בלילה, ומאידך גיסא המדינה המודרנית היא היום בעלת מגמה להקיף כמה שיותר את חיי האזרח. וישנן התנקשויות, אבל נמצא ההסדר שעמד בפני ההתנקשויות האלו, ואני מקווה שאהבת ישראל תתגבר על יצרי הכיבוש, וייכבש היצר לטובת הדת והמדינה. אין היהדות הדתית רוצה להתערב ברשות הפרט. הקב"ה כבר יסתדר עם הפרט. אבל היא לוחמת לזכויות הפרט שלה, שלא יקפחוהו ושלא יתערבו ברשות היחיד שלו. והיא לוחמת על הרשות המשותפת, על הרחוב. המלחמה היא בעיקר על רשות הכלל. לא טיפלנו בהצעות של איסור נסיעת כלי רכב פרטיים בשבת. לא עסקנו בכך, למרות שנסיעה פרטית זו מפריעה. אבל התכוונו למעט חילול שבת בפרהסיה, כגון: אוטובוס, מטוס, רכבת תחתית, רכבת ועוד.


מדינה- שפתה היא חוקים. כל חוק הוא בעל ערך כפול: מונע עבירות ומחנך ומרגיל את הציבור לדרך חוקיות, אנחנו חושבים שכל יהודי יש לו במהותו נקודה יהודית, אלא שיצרו מעביר אותו על דעתו. אם בא חוק ומגביל את חופש הכנעתו ליצר, יתעורר בו הרגש הטוב ויהיה תחילתו באונס וסופו ברצון, באשר לשאלת הכפייה: אנחנו לא דורשים חוקים שיחטטו ברשות הפרט, לכך לא איכשר דרא, אלא לרשות הכלל, שירחיקו את המזיק, את המפריע.


אבל בזה לא סגי. מי שחושב שאפשר להסתפק בזה אינו אלא טועה. לא זו בלבד שאין זה מבטיח שהמדינה תהיה מדינה יהודית, אלא שזה לא מבטיח גם לפרט שיוכל לחיות כאדם דתי. כי לא מספיק אם אומרים לאדם: אתה יכול לחיות כפי רצונך. צריך גם לאפשר לו לדבר. וזוהי גם שאלה של אווירה, של חינוך הילדים. והעניין של חינוך הילדים אינו מצטמצם בזה שמוסרים את הילד לבית הספר, אלא צריך להסביר לילד מה נעשה ברחוב.


עיצוב דמות המדינה


הבעיה השניה היא - איך לעצב את דמות מדינת ישראל, דרך לעיצוב דמותה של המדינה כמדינה יהודית היא, כי רק אם נמצא דרך זו נדע שיש לנו מסגרת שבה גם הפרט יכול להשתדל, אם הוא רוצה בכך, לשמור תורה ומצוות ולחנך דור שומר תורה ומצוות. אין הכוונה שאנו חושבים לכוף את הדת על כל היהודים היושבים בישראל שיהיו שומרי תורה ומצוות. אין אנו מאמינים בדברים שבכפייה ואין אנו חושבים שאפשר לכוף על מישהו שיהיה מאמין. אין אנו חושבים ואיש אינו מעלה על דעתו שבדרך זו של שלילת חופש הפרט נוכל ללכת. בדיוק כמו שאנו רוצים את החופש בשביל היחיד לשמור את הדת, כי אין אנו רוצים לחדור לתוך ביתו של אדם לא דתי ולכוף עליו אורח חיים דתי.


מדינה יהודית מהי?


אבל המאבק בין הדתיים והלא-דתיים על עיצוב דמות מדינת ישראל הוא לא מאבק על הבית אלא מאבק על הרחוב. ואפילו לא על כל הרחוב. זה מאבק על כמה עקרונות שבמדינה. זהו מאבק על הקשר שבין מדינת ישראל היום ובין עם ישראל במשך אלפים שנה. כי אפשר להגיע כמובן לידי קיצוניות חמורה כזאת, עד כדי שלילת עצם מהותה של מדינת ישראל. אפשר להגיע על ידי ההפרזה שבעקרון זה של חופש הפרט עד כדי אנרכיה, ואם מזהים את המדינה עם הפרט שאיננו דתי, אפשר להגיע לידי כך שמדינת ישראל לא יהיה לה שום קשר עם ישראל ומדינת ישראל שלפנים.


יש מסביב לים התיכון הרבה מאד מדינות שהיו מדינות מאד עתיקות מראשית ערש האנושיות, ומדינות אלו היום אין להן קשר רב לעם העתיק שלהן. למשל, מצרים. מצרים של היום אין לה שום קשר עם מצרים העתיקה או יוון של היום, אין לה קשר רב עם יוון העתיקה אלא קשר רופף של לשון.


השאלה היא מהם היסודות שעליהם צריכה להיבנות המדינה היהודית. הייתה לי שיחה עם סופרו של עיתון לא יהודי בחוץ לארץ. הוא שאל אותי איזה חוקים יסודיים אני מוכן להגדיר כמאפיינים את המדינה היהודית. אמרתי שישנם כיום שני חוקים וחצי. אלה הם: חוק השבות המאפיין את מדינת ישראל כמדינה יהודית, היות והחוק מבטיח לכל יהודי בעולם כולו, אם הוא רוצה בכך, שיוכל לבוא לארץ כאל ארץ מולדתו. זהו כמובן יסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, חוק כזה לא יתואר בשום מדינה בעולם אלא במדינת ישראל בלבד. החוק השני הוא חוק הנישואים והגירושים. חוק זה מבטיח את השלמות הפיסית של האומה, את יציבותה של המשפחה היהודית. רק על ידי חוק המדינה היא מדינה יהודית. שלילת חוק זה, הכנסת נישואים וגירושים אזרחיים עם אפשרות של נשואי תערובת - עלולה לבטל את המושג של מדינה יהודית. זאת תהיה אמנם מדינה דמוקראטית, אבל לא מדינה יהודית. עוד חצי חוק - זהו הסעיף בפקודת סדרי השלטון והמשפט המכיר בשבת כיום מנוחה בישראל. זה רק חצי חוק אבל גם הוא מבטיח אופי יהודי למדינה. בשום מדינה בעולם לא יכול להיות דבר כזה. רק על ידי סעיף כזה אנו מפגינים כלפי פנים וכלפי חוץ שזאת מדינה יהודית. לצערנו הרב לא התקדמנו הרבה בזה, כי הסעיף על השבת עדיין רחוק מלהיות סעיף של שבת יהודית. כי ההבדל הגדול בין שבת ויום ראשון איננו רק הבדל ביום שבשבוע, אלא הבדל שבאופי. מפני ששבת ישראל היא לא רק יום מנוחה לאדם מעבודתו הרגילה, כדי שיוכל לעסוק בעבודה אחרת. אלא זהו יום מנוחה וקדושה, יום שבו הוא נח מכל עבודה שהיא ומקדיש יום זה לעבודה רוחנית. אם לא הובטח האופי הרוחני של יום זה עדיין אין זאת שבת יהודית.


מאבק לדורות


ישנם כמה חוקים המאפיינים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, יש התחלה, רמז פה ורמז שם, אבל זהו עניין למאבק קשה מאד על אופיה היהודי של המדינה ומאבק זה יימשך לא במשך שנים, לא במשך דור, אולי במשך דורות.


המצב במדינת ישראל הוא כזה שחלק גדול מהאוכלוסיה אינו רוצה ואינו מבין את הצורך במדינה יהודית כפי שאנחנו מבינים זאת, הם רוצים מדינה ככל המדינות, וככל הגויים. אחד ממנהיגי הציונות - אדם חילוני, כתב מאמר עם קום מדינת ישראל, ובו טען שאם עד הקמת מדינת ישראל הסיסמה שלנו הייתה: מדינה ככל המדינות, גוי ככל הגויים, הרי עם הקמת מדינת ישראל צריכה סיסמתינו להיות: מדינת ישראל כמדינה יהודית. אבל במה היא תהיה יהודית. לא ייתכן שנחשוב שעם הקמת מדינת ישראל פתרנו את השאלה. לא חסרות מדינות בעולם. אלא אנו זקוקים למדינה יהודית שתמשוך את עם ישראל מגולה. אף פעם לא נפתור את בעיית הגולה בעולם כולו אם לא תהיה מדינה בעלת אופי יהודי. אם לא תהיה מדינת ישראל אלא מדינה דמוקרטית ככל המדינות הדמוקרטיות יסיקו מסקנה ויגידו: גם במדינתינו, גם במקומותינו יכולים אנו לחיות כיהודים ואפילו כיהודים דתיים.


המדינה וקיומו של עם ישראל


בעיה דתית נוספת: עד כמה מדינת ישראל תבטיח ולא תפסיק חס וחלילה את המשך קיומו של עם ישראל כעם ה'?


הדבר נראה לכאורה פרדוקסלי: הקמת מדינת ישראל מצילה חיי יהודים, אבל עם זאת היא טומנת בחובה סכנות גדולות לקיומו של עם ישראל. וכציונים טובים אנחנו יכולים להעמיד את הבעייה בכל חריפותה ולא להרתע: האם הקמת מדינת ישראל אינה מעמידה בסכנה את קיומו של עם ישראל בעולם כולו?


מדינת ישראל קמה בסערה ואילו סערה זו הייתה מחזיקה מעמד עוד עשר שנים והייתה מביאה בכנפיה לגבולות ארץ ישראל 89% של עם ישראל בעולם כולו, אילו הייתה מתעוררת תנועת עלייה גדולה, שהייתה עוקרת לא רק גלויות שנמצאות בסכנות, אלא גם גלויות מבוססות ושלוות - הייתי עוד מבין את הגישה של הציונות החילונית, שכאילו בזאת נפתרה הבעייה של עם ישראל, עם ישראל חזר למולדתו ואז הייתה שאלת הדת שאלת מאבק בין הדתיים ללא דתיים, ולא הייתה זאת בעיה לאומית. אבל הרי אחרי הקמת מדינת ישראל לא הביאה הסערה בכנפיה את עם ישראל כולו לארץ. 85% של עם ישראל נמצאים עדיין בגולה. אני חושב שאנו צריכים לראות את המציאות כמות שהיא.


מכאן אנו באים לשאלה: איך יכולה מדינת ישראל להחזיק בידיהם ואיזו מדינת ישראל יכולה לעשות זאת. האם מדינת ישראל חילונית או מדינת ישראל שלפחות מקבלת ביסודה כמה עקרונות יסודיים של היהדות? על כך אל לנו להשוות את מדינת ישראל לכל המדינות בעולם. בין אם אנו רוצים בכך ובין אם אין אנו רוצים - מדינת ישראל איננה מדינה ככל המדינות ואיננו עם ככל הגויים. אל יביאו לנו דוגמאות ממדינות אחרות. שום מדינה קטנה ושום עם אחר, שרוב העם נמצא במפוזר, לא היה נוהג אחרת. קיומם של קיבוצים יהודיים רבים בארצות הגולה, מעורר דאגה חמורה. שאננות שמקיפה אותנו, שאנו רואים שכאילו בארץ זו או ארץ אחרת סודרו חיי הציבור, יש בה משום סכנה גדולה מאד. גם זהו מתפקידיה של מדינת ישראל, שתפיץ את המחשבה הדתית בעולם היהודי כולו, שתפיץ ותעורר אי שקט לקיומו של עם ישראל, שתחפש את הדרכים לקשור קשרים בין עם ישראל ומדינת ישראל מבחינה רוחנית.


("הציונות הדתית", ירושלים תשל"ד.)










עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

משה נוסבאום צילום: פלאש 90. משה שי

צפו: משה נוסבאום מסולק מבית בשידור חי

קרא עוד