סגור

המורה, לא חבל עלייך?

"את עוד צעירה ואת ממש מוכשרת. אז למה לך להיות מורה?" כשאנשים מסביבך דואגים למקצוע שבחרת בו

מורה צעירה
כ בכסלו התשעו
,
02 בדצמבר, 2015 13:27

צילום:

לא מזמן נסעתי בטרמפ עם רב קהילה כלשהו, צעיר ונחמד. שוחחנו על הא ועל דא בענייני קהילות, ואז הוא שאל אותי בת כמה אני ומה אני עושה. משסיפרתי לו, הוא הגיב בהפתעה גמורה.

"וואו, אבל... את בחורה אינטליגנטית! לא חשבת ללמוד רפואה או משהו?"

אז א', חשבתי. וב', הרגשתי שזה לא ממש הזמן המתאים לנאום פאתוס על חינוך כעמוד התווך של החברה וכד'. מלמלתי כמה דברים כמו "אני נהנית מזה ומוצאת בזה משמעות" וכעבור כמה דקות ירדתי.

תמיד ידעתי שיש מקומות שבהם מורים הם בתחתית שרשרת המזון, אבל משום מה חשבתי שבמחוזותיו החמימים של המגזר עדיין רואים בנו את עמוד האש לפני המחנה, או לפחות חלק מקבוצת השווים. ומה ארוכה היתה הדרך להתפכחות.

לפני שנה בטיול השנתי שוחחתי ממושכות עם שחר. שחר ראתה בי את האויב מאז היום הראשון של שנת הלימודים, אך במשך חודשים ארוכים של עבודה התרככה, נפתחה גם לימדה אותי דבר או שניים - ועכשיו שוחחנו בגילוי לב ובלי מחיצות. כשעצרנו לרגע לייצב את הנשימה, או ביקשה לשאול שאלה אישית.

עוד בסידרה:

"המורה, את עוד צעירה ואת ממש מוכשרת. אז למה לך להיות מורה? למה לך לבזבז את החיים שלך?" היא המשיכה וסיפרה שלאחיה הגדול פעם היה מורה בתיכון שלא סבל אותו. "היום", היא אמרה בגאווה, "אחי רואה חשבון. יום אחד הוא קפץ לתיכון שהוא למד בו וראה את המורה הזה. הוא מזמן עזב את התיכון ולמד והתפתח, והמורה שלו לא זז בחיים" - היא קימטה את פניה בבוז - "פשוט נשאר מורה מסכן".

לא נעלבתי, כי ידעתי שהיא לא מתכוונת להעליב. גם לא שפטתי אותה כי שיערתי שהיא שומעת את הדיבורים האלה בבית כבר שנים. אבל נצבט לי הלב על עולם הערכים שהיא חיה בו, עולם בו הדמות המחנכת והמלמדת נראית בעיניה כמדשדשת מאחור, מחמיצה את זוהר החיים.

נזכרתי שבעצם היא אמרה את הדברים כשאלה, וכשסיימה היא הסתכלה בי בציפיה, ממתינה לתשובה.

אני רואה את זה קצת אחרת, אמרתי במתינות. להיות מורה בעיניי זו הזדמנות לפגוש המון אנשים צעירים ומעניינים, להיות חלק מהחיים שלהם, לגלגל יחד רעיונות על העולם. אני לא יודעת אם אהיה מורה כל החיים, אבל כרגע אני נהנית מזה ומגלה שזה יותר ויותר מלהיב אותי.

היא הנהנה והמשכנו הלאה, מפטפטות על דברים אחרים.

אז קיבלתי שיעור בענווה וגם למדתי דבר נוסף: כמורים, אנחנו נ"צ (נקודת ציון) בחיים של תלמידים שלנו. לפעמים הם יעברו לידינו, לפעמים יתעכבו. לפעמים נצליח לעורר השראה, או ללמד פרט מעניין, או לגעת בהם במשפט שאמרנו. אולי נצליח להשאיר חותם קטן שיוביל את התלמיד שלנו עוד יותר אל עצמו, אבל לרגע אסור לנו לשכוח שבסופו של דבר - אף אחד לא ימחא לנו כפיים. אם אני מורה אז אני מורה כי אני רוצה בזה, אוהבת את זה ומאמינה בזה, בלי קשר להדים שאני מקבלת בתמורה. יש מי שיראה בחיים שלי בזבוז, יש מי שישאל בכנות רבה למה אני לא עוברת הלאה, ואם לא תהיה לי תשובה טובה - לפחות לעצמי - אז אני צריכה לעשות הרבה חושבים.

לשמחתי, בינתיים, יש לי.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

למצולמים אין קשר לכתבה צילום: Yossi Aloni/Flash90

פעולות נקם יהודיות במרכז | סמוטריץ': "חדל! אנחנו לא כמוהם"

קרא עוד