למרות שהורו לנו חז"ל שאין להוציא תלמיד שאיננו רואה ברכה בעמלו מבית הספר אלא "להוי צוותא לחבריה" (ב"ב כא א), העירו גדולי הפוסקים שהדברים אמורים רק כאשר התלמיד איננו "מקלקל" את חבריו.
הגר"מ פיינשטיין (אגרו"מ יוד ח"ג עא) כתב שאם נער איננו לומד כראוי ואף אינו מתנהג כראוי, אין להוציאו אלא "צריכים להחזיקו ולהתגלגל עמו, אולי יתחיל לשמוע ולהיטיב דרכו, ובכל אופן השהייה איזה שנים בישיבה בקרב מורים יראי ה' ובקרב חברים המקשיבים למורים ודאי תשפיע גם עליו, לכל הפחות במקצת, על כל ימי חייו". גישה סובלנית זו כלפי התלמידים מטילה מעמסה טיפולית וחינוכית כבדה על המחנכים, ובדרך כלל אין הם מקבלים פיצוי כספי תמורתה, אך טוען הרב פיינשטיין שהחינוך היא "מלאכת הקודש". כשם שנצטווינו "להיות עמלים בתורה ובמצוות", כך נדרשים המחנכים "לעבוד באמונה לפי צורך התלמידים... מצד חיובו לה' יתברך, מאחר שקיבל עליו משרה (חינוכית) מחויב הוא לעמול כפי יכולתו באמת".
למדנו מדברי הרב פיינשטיין שאין לסלק מבית הספר לא רק תלמיד המתקשה בלימודיו אלא גם תלמיד שאיננו מתנהג כראוי. מסופר (בספר "מעשה איש, א סט) שנשאל ה"חזון איש" האם להוציא מהישיבה תלמיד שנתפס בגניבה. פנה ה"חזון איש" אל השואל ושאל אותו: "האם אי פעם דברת לשון הרע? האם הוציאו אותך מהישיבה? מה לנו עבירה זו או עבירה זו?! גנב איננו חייב מיתה!". סוף תשובת החזון איש מתפרשת לאור דבריו במספר הזדמנויות, שהוצאת תלמיד היא דיני נפשות ממש.
אולם הרב פיינשטיין (שם) סבור ש"אם התלמיד מקלקל אחרים, ודאי צריך לסלקו. אבל צריך לדון את זה בכובד ראש ובעיון רב כי הוא כדיני נפשות". וכן כתב הגרמ"מ שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד (אג"ק יד עמ' תג): "תועלת הרבים דוחה את תועלת היחיד", לכן פשוט שאין כל חובה לקבל תלמיד שיש לו עבר עשיר בבעיות משמעת. והוסיף: "בנוגע לתלמיד שכבר נמצא בכותלי הישיבה ולומד שם משך זמן, מובן שאינו דומה להנ"ל (= קבלת תלמיד חדש), ובפרט כשיש מקום לחשוש שיתפוס זה כדחייה בשתי ידיים, אבל פשוט שגם בזה סוף-סוף - יחיד ורבים, רבים קודמים. אלא שאין להתחיל בזה (בהוצאת התלמיד), וצריך להקדים אמצעים אחרים ולא להתחיל בגירוש כליל (= סילוק סופי)". תשובה דומה כתב הגרש"ז אוירבאך ("עלהו לא יבול" ב שלז): "גם אני בדעה שאם ח"ו מזיק לאחרים, יש לישיבה אחריות כלפי האחרים וצריכים לשלחו, וגם אם הוא מתחצף טובא (= הרבה) ברור הדבר שזה משפיע לרעה על אחרים".
עמדתו של ה"חזון איש" היתה שונה. מקורביו מספרים שהוא התקשה להסכים להוצאת תלמיד גם כאשר היה חשש כבד שהוא יקלקל את חבריו. הרב יהושע יגל, ראש ישיבת "מדרשית נועם", העלה על הכתב (בראש ספרו "נתיבות יהושע ח"ב) שיחה עם ה"חזון איש" בנידון. הרב יגל שאל אותו האם להרחיק תלמיד "בעייתי" מהישיבה התיכונית, כאשר קיים חשש שהוא יקלקל את חבריו, אבל הוצאתו מהישיבה עלולה לדרדר אותו יותר. השיב ה"חזון איש" שזוהי בעיה חמורה של דיני נפשות, והוסיף: "אסור להרחיק תלמיד. אינך חייב לרוץ אחריו (= אם הוא רוצה לעזוב מעצמו), אבל אם הוא דבק במקום אינך רשאי להרחיקו. עליך להקדיש את כל כוחותיך לחנכו ולהשגיח על התנהגותו". הרב יגל העיר "איני יודע אם כוחותי יעמדו לי?". השיב לו ה"חזון איש": "הקב"ה יתן לך כוח".
גישתו העקרונית של ה"חזון איש" מוסברת על ידי אמירה אחרת שלו (מעשה איש, סג): "הם חושבים רק על טובת הכלל. מה טוב בשביל כללות הישיבה. ואכן, לפעמים טובת הכלל איננה מתיישבת עם טובתו של התלמיד הבודד. לא כן עמדי - בעיני, כל פרט הוא כלל שלם".
הוי אומר: בהוצאת תלמיד "בעייתי" מבית הספר או מישיבה, מתנגשת טובת הפרט עם טובת הכלל, ומתחייבת הכרעה כואבת לכאן ולכאן. יש מגדולי ישראל שנטו באופן ברור אחר טובת הכלל, ויש שניסו להציל בכל כוחם גם את הפרט, ומתחו את החבל של הסובלנות והסבלנות כמעט עד לקצה האחרון.
סובלנותו של החזון איש כלפי כל תלמיד באה לידי ביטוי גם בכתב, באיגרותיו (קוב"א פא): "אחשוב ליותר נכון להתגלגל ולסבול ולקרב בכל מה שאפשר, וזה כל פרי של הישיבה - לתת לפתאים ערמה ותועים בינה, ואין מקום להאשים את השובבים, כי הלוא עיר פרא אדם יולד, ועלינו להשתדל בזה בכל מחיר. ופעמים ימין דוחה ושמאל מקרבת, ופעמים לקרב בשתי ידיים". (המשך בפינה הבאה).
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.