סגור

גבולות האחריות

יש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, ויש גבולות שאנחנו כבר לא יכולים למתוח. יש אחריות שאנחנו כבר לא יכולים לקחת

מורה צעירה
ט באייר התשעו
,
17 במאי, 2016 19:39

צילום:

"אז תכתבי גם אותי וגם את ראש האולפנה, שייראה יותר רציני" - כך סיימנו, מורה-עמיתה ואני, עבודה משותפת של עשרים דקות על מכתב להורים.

עשרים דקות מוקדם יותר פנתה אלי אותה מורה, חצי נבוכה, ואמרה "את יודעת לכתוב, נכון? אכפת לך לעזור לי רגע?" היו לי בדיוק כמה דקות עד לסוף שעת החלון שלי אז דווקא הסתדר. ביקשתי ממנה שתסביר לי בדיוק על מה אני כותבת.

"יש לי תלמידה", היא אמרה, "שכבר אין לנו מה לעשות איתה. היא לא ניגשת לשום מבחן, וגם לא יוזמת צעדים כדי להשלים או לעשות משהו חלופי. היא לא מגישה עבודות, וזה אף פעם לא בהתרסה, פשוט כל פעם יש לה תירוץ אחר והיא מצפה שיתחשבו בה. כשאומרים לה שהיא צריכה לעשות מאמץ כלשהו, היא מתעצבנת ואומרת שזה ממש מעליב שאף אחד לא רואה את המאמצים שהיא עושה - וככה בעצם מתחילת השנה לא מתקדם שום דבר."

אוקי, אני אומרת. והמכתב הזה להורים הולך להיות הפעם הראשונה שהם שומעים על זה?

עוד בסידרה:

"נראה לך?!" היא צוחקת ומחייכת חיוך קצת מריר. "הם באו לשיחה, מכובדים ורציניים, ישבו איתי ועם ראש האולפנה ועם הבת שלהם ורק אמרו כמה האולפנה לא בסדר. אחרי שיחה מאוד קשה הבת אמרה שהיא מוכנה לקחת אחריות על הלמידה שלה. זה היה לפני חודש וחצי, ועדיין פשוט כלום..."

אז אני מתיישבת ליד המחשב והמורה מכתיבה לי - איך שנתנו לה שעות פרטניות יקרות כדי לנסות לעזור לה להשלים, איך שהציעו לה מגוון פתרונות, ובסופו של דבר המשפט הלקוני - "בהתאם לזאת, אין לנו אלא להודיע בצער כי איננו יכולים לקחת אחריות על הצלחתה ועל סיום לימודיה." או במילים אחרות - רוצים שהבת שלכם תעשה עם עצמה משהו ותסיים לפחות עם תעודת בגרות? אז בבקשה, נא להיכנס לעניינים ולעשות כטוב בעיניכם כדי שהיא תיקח את עצמה בידיים.

נורא קשה לשלוח מכתב כזה להורים, וגם לעמוד מאחוריו, אבל אני חושבת שהמכתב מעיד בראש ובראשונה על הבריאות של המערכת. קודם כל, כי המערכת מודעת לעצמה ולמגבלות שלה; יש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, ויש גבולות שאנחנו כבר לא יכולים למתוח. יש אחריות שאנחנו כבר לא יכולים לקחת.

וגם, כי עם כל אמנות ההכלה, הרצון הטוב וה"לבוא לקראת" שתופסים יותר ויותר מקום במערכת החינוך, תפקידה של המערכת הוא גם, ובכן, לחנך. ולפעמים לחנך זה להגיד - ניסינו לרכך את הנפילה, אבל יש תוצאות למעשים שלנו. בחיים האמיתיים לא מגיע לנו שום דבר בלי שעבדנו בשבילו והרווחנו אותו, ולכל צ'ק - ממשי או מטאפורי - צריך שיהיה כיסוי.

אז נכון שחינוך תמיד מתחיל בנכונות לקחת אחריות, אבל מסתבר שלפעמים המעשה החינוכי האמיתי הוא להזכיר לתלמידים שלנו שבסופו של יום, האחריות על החיים שלהם היא בידיים שלהם.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

קניון אילון ביום שישי, עם פתיחתו במסגרת המתווה צילום: אבשלום שושוני, פלאש 90

בעקבות הבלאגן בקניונים: "נתקן את התקנות"

קרא עוד