סגור

איפה הגבול של "גבולות חופש הביטוי"?

אירועי יום רצח רבין והטקס הבית ספרי מעלים הרהור אצל המורה, מה המסר הנכון שאפשר להעביר מבלי להרגיש שאנחנו לועסים את אותם דברים כל שנה מחדש ?

מורה צעירה
יט בחשון התשעו
,
01 בנובמבר, 2015 15:56

צילום:

הפלאפון צועק לי שיש לי מייל.

"ביום ראשון נקיים בעזרת ה' כינוס לכל בנות האולפנה על מנת לדבר על רצח רבין. אנו רוצים לדבר על המסרים הנלמדים מהיום הזה כמו הצורך בסובלנות וגבולות חופש הביטוי. תסכימי לדבר"?

מה כבר יש לנו להגיד על היום הזה?
זוכרת את המורות שלי, אלו שחוו את זה מקרוב, מנסות להזיז לנו משהו בלב.

לא שהצדקנו חלילה או הזדהינו או שום דבר; פשוט היתה לנו הרגשה עמומה שמנסים לסחוט מאתנו איזו מנת זעזוע, וכשזו תסופק - נעבור הלאה. אז הזדעזענו כראוי והמשכנו הלאה. ניסו להסביר לנו שצום גדליה זה כמו רצח רבין (זה לא), ש"איך הגענו למצב הזה", שכמה זה נורא שיהודי הורג יהודי.

הכל נכון ואמיתי וחשוב ובכל זאת הסתכלנו בשעון וחיכינו שייגמר.

ועכשיו מה רוצים ממני, מורה שהיתה קטנטונת בזמן הרצח ושבטח לא גדלה מול האצבע המאשימה של "אתם רצחתם". מורה שגדלה קצת והפכה לצינית וחשדנית כלפי התכנים שמנסים ליצוק ליום הזה. מורה שמסכימה ש"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" אבל מתחילה לפהק לפני שהיא מסיימת את המשפט.

עוד בסידרה:

ויותר מזה, אני תוהה על מתי נזלזל באינטליגנציה של תלמידים שלנו עם "רצח זה איום ונורא" ו"אלימות זה נו נו נו". האם המסרים הפשטניים שלנו מתארים מה היה שם? האם יש בהם בכדי לענות על השאלה - מה קורה כשמרגישים שאין ברירה אחרת? האם גם כשאני מרגישה שמתירים את דמי, אין לי אלא לעמוד ולהפגין בנימוס?

שלחתי חזרה מייל ארוך שפורס את משנתי הלא-רשמית בנושא, וסיימתי בהערה: כדי להפנים את חומרת המעשה צריך להפנים את המניע שלו. זו לא חכמה לשים איקס גדול על הכל; צריך להבין לא רק את אווירת ה"הסתה" אלא את תחושותיו העוצמתיות של הימין. רק דרך ההבנה הזאת ניתן לשאול את השאלות הקשות ואולי גם להגיע לתובנות מעמיקות יותר. האם מותר לי להגיד דבר כזה בכיתה?

אחרי תדרוך צמוד מצד ראש האולפנה העבירו לי בחשש את המיקרופון.

לא כי רציתי, חלילה, לערער על חומרת המעשה או להכניס אותו לקונטקסט מרכך; יותר כי אסור לאף מורה לשחוט את הפרה הקדושה ש"הימין הגזים בהתבטאויותיו ולכן רבין נרצח".

פתחתי ואמרתי שרוצח רבין לא מייצג דבר מלבד את עצמו, כפי שהוא העיד וכפי שהעידו רבים. מזווית העין ראש האולפנה זע באי-נוחות.

אבל, הוספתי, זה הכי קל להגיד - כי אז אנחנו לא צריכים לעשות חושבים. ראש האולפנה נרגע.

סיפרתי על הימין שהרגיש שהוא דחוק לפינה, על התבטאויותיו של רבין המתנערות מאחריות לגורלו, על הסכמי אוסלו שרבים ראו בהם את החלום הגדול ורבים ראו בהם חלום בלהות. מה עושים כשהמאבק האידיאולוגי עובר למישור שבו הוא עלול להשפיע באופן ישיר על חיי ועל חיי יקיריי?

להפתעתי, הבנות הקשיבו. הן הזדהו. הן מתנגדות לרצח אך מזדהות עם הדברים שאמרתי, והדיסוננס הניע אותן לשאול: אז באמת מה עושים?

למה בית ראשון חרב? שאלתי.

והן ענו במקהלה, בגלל שנאת חינם.

כמעט, עניתי. בית ראשון חרב בגלל שפיכות דמים. בגלל שכל מלך שלא מצא חן בעיני מישהו מצא את עצמו מהר מאוד בעולם האמת. מה זה עושה לחברה? מה זה עושה לעם?

ההמשך פה הוא משני, אך שם הדיון מתחיל בעיניי: מהמקום שמכיר היטב את הצורך ואת הדחף של שני הצדדים, שחווה את הפער והמתח ושמסוגל להכריע ביניהם בצורה ערכית ואחראית.

נגמרה השעה הקצובה והבנות יצאו מהאולם, ראשן טמון בפלאפון שהיה מושתק עד עכשיו. לא יודעת מה יישאר בהן אחרי היום, אבל לפחות שמחתי שלא הלעטנו אותן במסרים הרגילים. וגם, ראיתי את ראש האולפנה נאנח לרווחה ומחייך אלי בהכרת תודה.

הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הצפות בגוש דן, הלילה צילום: יששכר ויס, תיעוד מבצעי מד"א

הצפות ושיטפונות ברחבי הארץ, רחובות בתל אביב נחסמו | צפו בתיעוד

קרא עוד