סגור

איך את מצליחה להחזיק כיתה?

שלושים בנות בגיל ההתבגרות נכנסות לשיעור היסטוריה, מה הסיכוי שארבעים וחמש הדקות יעברו בשלום בלי שאף אחת תצרח, תבכה, או תטרוק בכעס את הדלת של הכיתה. מתוך יומנה של מורה צעירה

מורה צעירה
טז בסיון התשעה
,
03 ביוני, 2015 15:08

צילום:

"את כזו מורה צעירה", אומרים לי בערך פעם בשבוע. "איך בכלל את מחזיקה כיתה?"

לרוב אני מוחלת על כבודי ומסבירה שאמנם אני נראית שקטה ועדינה, אבל בתוכי מסתתרת אשת ברזל לא קטנה. או-אז ממשיכה השיחה לרוב לפסים הבאים, בן או בת שיחי רוכנים אלי ואומרים כממתיקים סוד, "את יודעת, היום הקושי הכי גדול בחינוך, אבל הכי גדול" - פאוזה קטנה - "זה המשמעת. זה נהיה ממש בלתי אפשרי".

עוד בסידרה:

אני לא מתה על השיחות האלה כי הן קצת צדקניות וטרחניות, אבל נראה כי נושא המשמעת הוא המוקד העיקרי לדאגה הציבורית סביב מערכת החינוך.

אז נתחיל מזה שכל מה שאומרים הוא נכון. לרוב התלמידים, גם התלמידות המצויינות והמקסימות באולפנות מובחרות, יש חוסר מודעות משוועת בכל מה שקשור ליחסי כבוד בתקשורת בינאישית, ועל אחת כמה וכמה שיש להם חסך קשה ביחס לסמכות ובאופן כללי לכל מה שהוא לא הגחמה שלהם באותו רגע.

ועכשיו שצקצקנו כראוי, כמה דברים שלמדתי על משמעת, לא ממרום עשרות שנות ותק אלא יותר כמו עם סיום הטירונות שלי כמורה.

שלושים בנות, כיתה אחת, מערכת שאין להן שליטה עליה שמתחלפת בצורה די שרירותית, והן צריכות לשבת וללמוד את מה שיש ללמוד עכשיו, עם הפסקות קצובות באמצע. זה לא כיף, ולא משנה כמה המורה מצויין - אחרי שש שעות כאלה זה כבר באמת קשה.

מערכת החינוך עוד לא החליטה מה האינטרס שלה: להרחיב אופקים, לטפח קהל צמא דעת, לעורר השראה - או להגיש לבגרויות. יש אולי מורים שמצליחים גם וגם - אני חד משמעית לא הצלחתי, ונדמה לי שאני לא במיעוט. המירוץ לבגרויות, המרדף אחרי ה"להספיק חומר", הוא הרסני; אני לא מתנגדת לאפקטיביות בריאה ולדינמיות בחומר הנלמד, אלא להפיכת החומר הלימודי לרשימה אינסופית שצריך לסמן עליה וי ולרוץ הלאה.

למה זה משמעותי? כי התלמידים מרגישים את זה, עושים את השיקול שלהם, ומכריעים: זה לא מעניין אותנו. ואתם יודעים מה, בצדק. יש להם שאלות על העולם, יש להם בעיות עם ההורים, יש להם התאהבות חדשה בסניף, והתנדבות, והחברה שעשתה פרצוף בבוקר, ושני קילו יותר. וכל אלו הרבה, הרבה יותר חשובים מכל חומר לימודי שאינו קיומי להם באותה מידה.

מורים רבים מתארים את תחושת הכניסה לכיתה ככניסה לשדה קרב בו קיים ניגוד אינטרסים מובהק, ועל המורה צריך להיאבק כדי שידו תהיה על העליונה. היה לי פעם מורה, אחד מאנשי החוג לחינוך, שלימד אותי בדיוק את ההיפך; הוא היה נכנס לכיתה עם שדר רגוע ושמח שבעצם אומר - שום דבר שקורה או שנאמר בכיתה הזו לא מהווה איום. אני שמח לפגוש אתכן, ואני שמח על ההתרחשות שהולכת לקרות בינינו היום.

משהו בחוויה הזו שיחרר אותי, ולא נתקלתי עדיין בבעיית משמעת שהפילה אותי מהרגליים. זה נכון שלפעמים הן מגזימות או חצופות להפליא, שלפעמים חשוב להקשיח עמדות ולהעמיד דברים על מקומם. אבל לא פחות מזה, חשוב לבוא לכיתה לא כחומה בצורה אלא כדלת פתוחה: יהיה פה מעניין, וכיף, ומצחיק, ומצמיח - בואו נכנס ונעשה את זה יחד. אני לא בטוחה שזה מוריד את מספר אירועי המשמעת, אבל זה בהחלט נותן להם פרספקטיבה אחרת.


הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

המהומות  בלוד צילום: מיכל אברהם

מהומות נגד יהודים ברמלה: "כל בית עם דגל ישראל - חטף אבנים"

קרא עוד