המחט החסרה שהצילה את ההיריון שלי

באווירת חג החנוכה אני רוצה לשתף בנס הפרטי שלי.
בשבוע 20 ומשהו של ההיריון האחרון שלי אובחנתי בסכרת הריונית. הופניתי לדיאטנית שבנתה תפריט מאוזן דל סוכרים, ובו ההיי לייט של היום היה ממרח בוטנים עם קוביית שוקולד מריר 85%. מריר למהדרין. גם התיידדתי עם מד הסוכר המאיים ולמרות זאת ערכי הסוכר לא התייצבו. הבעיה היתה הסוכר "בצום", לאחר שנת הלילה. הגוף שלי נכנס לסטרס ובתגובה הופרש סוכר לדם, לכן בבוקר רמת הסוכר היתה גבוהה. השלב הבא היה הפניה למיון יולדות בבית החולים "קפלן". רופא הנשים וחברה גניקולוגית נתנו לי ספויילר- אינסולין יהיה גם יהיה פה.
 
הגענו אישי ואני למיון וכך היה: המתנה בתור לאחות, מסירת ההיסטוריה המילדותית שלי (ולא חסר), מדדי לחץ דם-חום-דקירות. המתנה למוניטור, מוניטור. המתנה לאחות שתנתק מהמוניטור, מתייעצת עם הרופא, מאשר, מנתקים. המתנה לרופאה הצעירה, שוב מגוללת הסטוריה מילדותית, מופנית לרופא בכיר. המתנה לרופא הבכיר, מקבל את פני יחד עם הרופאה הצעירה וסטאז'רית נוספת. שוב משתפת בהיסטוריה מיילדותית, הרופא מתקשר להתייעץ עם רופא נוסף, מתקשר להתייעץ עם מרפאת הסכרת, מברר כמה אני שוקלת, לא בטוח מה לעשות עם המידע הזה, מבקש שאעמוד כדי להעריך אם אני שמנה או רזה (הכל טרו סטורי!) ולבסוף מגיע למסקנה המפתיעה ביותר- זריקות אינסולין. וגם להתכונן לזרוז לידה בשבוע 38 כעסקת חבילה.

במורל ירוד והשלמה עם המצב פנינו לבית המרקחת ב"קפלן". מדובר בבית חולים עצום, עם מפות התמצאות לא ברורות ואחרי הליכה של 20 דקות הגענו ליעד. אספנו המזרק, ופנינו לחנייה.
אממה, פה הלכנו לאיבוד. זמן צהריים, יום חם, מותשת. כעבור 30 דקות נוספות של גישושים (שכר הליכה הרווחתי בכבוד!), הגענו לאוטו ונסענו הביתה.
מפה לשם נדלג לשעה 23:00 עם סרטון הדרכה ביו-טיוב על שימוש במזרק.
בסרטון הסבירו לפתוח את הקופסא (פותחים), להוציא את המזרק (מוציאים), לחבר את המחט, להצמיד לרגל ולדקור. אבל... אין מחט! ואז הבחנו באותיות קטנות על הקופסא - "מחטים נמכרות בנפרד". מידע שולי שלא קיבלנו מהרופאים, האחיות או הרוקחת.
גמורה מהיום הזה הלכתי לישון.
ובבוקר כשקמתי, דוקרת כרגיל, והפתעה- רמת סוכר תקינה!
הכיצד? שחזרתי את יום האתמול והבנתי שההליכה הארוכה שנכפתה עלי לבית המרקחת ולחנייה היא זאת שגרמה להורדת רמת הסוכר. אמנם הדיאטנית של הקופה המליצה על הליכות, אבל זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי ולכן וויתרתי עליהן. איזה נס שאלוקים אילץ אותי ללכת כל כך הרבה! 

הנס הנוסף היה שלא היו לי המחטים. כי אם כן, הייתי בוודאי מזריקה את האינסולין, מה שוודאי היה מוריד את רמת הסוכר בדם, וודאי לא הייתי יודעת שלהליכה יש את היכולת לאותו האפקט וללא האינסולין...
זה כמו לימון שהפך ללימונדה. כמו הנסיכה שנישקה צפרדע וקיבלה נסיך. כמו הסיפור על רבי עקיבא שאיבד את החמור, התרנגול והנר "כל שעושה הרחמן, לטובה עושה". 
מאז הקפדתי על הליכות יומיות וזכיתי לסיים הריון תקין, במועד, ללא זריקת אנסולין אחת.
מאחלת לכולנו לזכור שתמיד הקב"ה לטובתנו, גם כאשר הדרך לא מאירת פנים.

נועה ברק- קלינאית תקשורת, מדריכת הורים ומלווה התפתחותית

לטורים קודמים