להיות נשוי לדולה

זה אולי נראה מקצוע קליל, אבל לפחות מהצד של הבעל הוא בהחלט לא פשוט. כל מה שחשוב לדעת לפני שעוזבים את העבודה והופכים להיות דולה

חדשות כיפה יעל גריינר 13/02/12 14:58 כ בשבט התשעב

להיות נשוי לדולה
mbaylor-cc-by, צילום: mbaylor-cc-by

לפני מספר שבועות פורסם טור שעסק בסיוע בלידה באמצעות דולה (תומכת לידה). לאור פופולאריות תמיכה זו בקרב נשות המגזר, חשבתי להציג לכם את עבודתה של הדולה גם מנקודת המבט של בעלה של הדולה. הנה היא לפניכם, בטור שחורג ממסגרת "המדריך לגבר היולד" ונותן לך מבט פנימי על עולמה של משפחת הדולה. הפעם, כל הקרדיט לכתיבה - לבעלי.

למה זה כל כך יקר?

דולה- בשבילנו הגברים אלו בעיקר שירותי תמיכה נפשית שלא ברורה לנו נחיצותם. אמנם זה נוח לנו שהאחריות נופלת על מישהו אחר, שיש גורם מקצועי להתייעצות הצמוד לכל אורך ההיריון והלידה אבל למה הן גובות כל כך הרבה כסף? בסך הכל באות לכמה שעות והולכות לא?

בחודש רגיל, אשתי הדולה מקפידה לקחת מקסימום 4 לידות על מנת למנוע התנגשות ביניהן מאחר ואף אחת לא יודעת מתי בדיוק תהיה הלידה, ועוד פחות מכך ניתן לצפות כמה זמן היא תימשך. ברור שאם את כדולה רצינית, לא תוכלי להחזיק במקביל בעבודה נורמלית נוספת לאורך זמן. עד היום, ברוך השם, אשתי מוכיחה עצמה כמצוינת גם בליווי וגם בשיווק של עצמה, והצליחה להפוך עבודה זו לעבודתה היחידה. אני מנגד למדתי כי לידה ממוצעת משביתה את אשתי ליממה וחצי (כולל השלמת שעות שינה) ועוד כמה שעות של פגישות לפני ואחרי של הכנה וסיכום. עבורי פרושו יותר שעות טיפול שלי בבית ובילדים, פה ושם לחזור מוקדם יותר מהעבודה או לקנות אוכל כשאין זמן להכין אך בסך כל המאזן הסביר נשמר. למדתי לחיות עם זה..

גם אשתי רוצה להיות דולה. שווה?

האם זה שווה את זה? כלכלית אל מול עבודה אחרת כשכירה זה די דומה, בראיה שנתית ובקיזוז הוצאות כעצמאית. מעבר לזה אמנם שעות העבודה נטו פחותות מהרגיל, אך אם נוסיף את שעות השיווק והעובדה שהעבודה היא לרוב בשעות הערב והלילה במקום להיות עם המשפחה, יחד עם הכוננות הבלתי נסבלת, בלי אפשרות לחופשות הגיוניות, או להתחייב אפילו למועד של יום הולדת בגן אז נבין כי הסיפור כאן הוא של חוויה וחלום ולא עניין של הכנסה. עכשיו תעשו את השיקולים שלכם.

איך נראים החיים במשפחה של דולה?

בשבוע שעבר היו לידה או שתיים מעייפות ומעוררות (תלוי את מי) כבשגרה, אבל השבוע למשל היה שקט לחלוטין. היה נחמד להירגע כשרק קורסים ומפגשים בזמנים מתוכננים מתקיימים ולא מפריעים למשפחה. אלא שהיה זה שקט מדומה, שכן הוא נוצר בעקבות כך ששתי יולדות עברו את התאריך שלהן בלא לידה, וכעת איימו להתנגש אחת בשניה. ככל ששבת התקרבה זה הלך ונראה כמו סוף שבוע גרוע.

שישי בצהרים, השתיים מדווחות כל אחת על התקדמות וצריך לבדוק מחדש שמערך דולות הגיבוי עומד הכן גם לשבת. מסתבר שמי שהייתה אמורה לסייע מצפה ללידה גם כן, אחרת נוסעת וצריך למצוא בהקדם מישהי המתאימה לכל יולדת, לא רק בקרבה גיאוגרפית אלא גם מבחינת אופי והתאמה לזוג. כל נושא הגיבויים מתסכל למדי, צריך תמיד גיבוי לכל מקרה, אך גיבוי פרושו כי את רוב ההכנסה אשתי תעביר בסופו של דבר לדולה אחרת, ובעיקר לא נעים מהיולדת שרצתה ספיציפית דולה מסויימת וקיבלה אחרת. המזל שזה קורה לעיתים נדירות ורק ההתעסקות בכך משמרת את החשש.

עוברת שעה ויש פיתרון לכל אחת, עדכונים, הנחיות - והשבת נכנסת בשקט. תפילה וסעודה בערב שבת עוברות בנחת ולקראת איומי הלידות שינה מוקדמת היא צו השעה. 12 בלילה, מגיע הטלפון לפי הנוהל, 3 דקות ודלת הבית נטרקת- אכלתי אותה! עד היום לידות בשבת היו כשהיינו אצל ההורים ואז אני לא לבד, או במהלך היום עצמו ואז זה פחות שעות עם הקטנים אבל הפעם משהו מיוחד.

תפילת שבת כמו בצבא

יש לנו חמישה ילדים, הקטן בן חצי שנה והגדולה בכיתה ג'. התינוק ישר הבין מה קרה ומאותו רגע הפכנו למשולש- הוא, אני ובקבוק המטרנה כאילו רק כדי שאזכור להעריך את אשתי המניקה הנותנת לי לישון בשקט, אז כן אני מעריך מאד, אבל יכולתי לומר זאת גם כשהיא לצידי. בוקר הוכרז מוקדם מספיק לותיקין, אך מסתבר כי גשם בחוץ והשאלה היא מה לעשות עם בית כנסת? למוד ניסיון העבר ובאווירת השלוליות החלטתי שהפגיעה בציבור לא שווה את תפילתי המקוטעת עם תינוק ביד והעדפתי תפילת יחיד בבית. די עלוב תפילת שבת ביחיד, מאז ימי הצבא לא היו לי דברים כאלה אז חזרתי לתרגילי הצבא ושרתי את כל השירים בקול, קריאת התורה והפטרה. לפחות הפעם החזן היה בקצב שלי, אומנם היו יותר רעשים ברקע מבדרך כלל וחלק מהזמן היה תינוק ביד, נו ניחא.

הולכים לסניף

ארוחה וזמירות, שינה לפרקים ומשחקים דווקא עברו בשלום ואז הגיעה השעה שהגדולה רוצה ללכת ל"עזרא". לסניף שבשבת רגילה מרוחק 20 דקות הליכה אליה אני יוצא בשמחה, שיערתי שייקח לי יותר זמן עם כל החבורה ובמזג אוויר מטפטף, אך החלטתי שזה שווה את זה, ועדיף קצת לצאת מהבית. שעה ברוטו הלוך חזור, בדרך הילדים הספיקו כמובן להתלכלך בגן משחקים, סוף ידוע מראש.

הצבתי לי יעד לנסות להגיע לתפילת מנחה. שתי דקות בבית הכנסת הוכיחו לי שטוב עשינו כשלא באנו בבוקר. ניסיון לשים את הילדים בחדר בצד למשחק החזיק חמש דקות, במהלכן הספקתי לדחוס קריאה בתורה ותפילת שמונה עשרה. בהמתנה לחזרת הש"ץ נתתי את התינוק לגבאי החייכן וזה הקנה לי מנוחה עד סוף קדושה בקושי, כשהילדים חזרו נרעשים החלטתי שהיה ניסיון יפה אך זה הזמן להיפרד (תודה לכולם על הסובלנות וסליחה על ההפרעה).

הביתה, עוד מעט מוצ"ש והכול רגוע. הבדלה ועדכון מהדולה שהיא בדרך הביתה אחרי 18 שעות נטולות שינה מחוץ לבית. מסתבר שרק אחת מהנשים ילדה והשנייה עדיין עם צירים, אז יאללה ללכת לישון מוקדם כי הלילה עוד ארוך... אבל רגע, מה עם לשטוף את הכלים משבת?

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן