קודם כל- זה מעליב. כל כך התכוננתי ללידה. שריינתי דולה מקסימה. תרגלתי נשימות ועיסויים של
תעלת הלידה. איך זה עשה ה' לי? למה גופי בוגד בי. כמה חשוב להרגיע אותה. זה ממש לא קשור
אליך. צורת הלידה , ובכלל ההיריון הניסי הזה הם לא 'הצלחה שלך' וגם לא 'כישלון 'שלך. התסריטאי
המפיק המלהק והמביים נמצא בשמי מרומים. את רק שחקנית בכל הסיפור הזה.
אבל, אין מה לומר-ככל שאנחנו מתערבים פחות, מה טוב? אם אפשרי, כמובן. ולעיתים, בעקבות ירידה בדופק עוברי או צורך כלשהו לסיים לידה, אנחנו מיילדים את האישה באמצעות שולפן ריק, מצמידים לראש העובר שנמצא נמוך באגן, מעלים לחצים ו'מושכים בגזר' ולעיתים מצמידים לראשו שני מלקחיים. [היום פעולה זו די נדירה, עקב הירידה במיומנות המתמחים בשימוש במלקחיים מחשש לקרעים בנרתיק האישה, דבר שהביא לזניחת הפעולה במי שאיננו מיומן בכך].
ומה דעתו של הילוד על התהליך שהוא עובר? מסתבר שהמערכת האוטונומית שבגופו יודעת
לבטא זאת היטב. מחקר גדול בצרפת, השווה בין תינוקות שנולדו בלידות ספונטניות לבין תינוקות שנולדו בלידות ואקום, מלקחיים, או שניהם ביחד. התינוקות נבדקו בין השעה השנייה לרביעית לחיים. מידת הכאב הוערכה על ידי סקלה להערכת כאב התנהגותי. הם מצאו שלידות מכשירניות (ואקום, מלקחיים או שניהם) קשורות ליותר כאב אצל הילודים, לאחר לידה, שהתבטא בהאצת קצב הלב, כביטוי להשפעה על המערכת האוטונומית בגופם. כן, הילוד מרגיש את אימא ומגיב למסע הלידה החפוז שעבר.
כשהפעולה המכשירנית כושלת, או שלב הלידה איננו מאפשר לבצע לידה מכשירנית, ניגשים לניתוח
קיסרי. חוסכים מהעובר את המסע המייגע בתעלת הלידה. אבל האם אכן אנחנו 'חוסכים' לו? זה
תלוי. מסתבר שאם מדובר בניתוח מתוכנן, העובר עלול לשלם מחיר מסוים.
מחקר אירופאי חדש שפורסם, שסקר ששים וחמש אלף ילדים בני חמש עד שבע, מצא כי קיים קשר בין ניתוח קיסרי אלקטיבי לבין אסתמה בילדות. ההנחה היא שלמעבר דרך תעלת הלידה ישנה חשיבות מירבית. זהו החיכוך עם המסע, בתעלת החיים. הוא אשר בונה את החוסן ואת החסינות. תינוק שלא נחשף לטרדות המסע, ונשלף בן רגע- חסרה בו עמידות. במקרה של ניתוח דחוף, העובר ש'התבשל בתעלת הלידה', עבר חלק ממסכת המסע. ואילו בניתוח אלקטיבי, מתוכנן מראש- הוחלט לשלוף אותו ללא שהוא השקיע עמל של דרך, של מסע. וודאי ישנם גם הסברים הקשורים להתפתחות התפקוד הריאתי מיד לאחר הלידה עם יציאת הראש, אבל זה פחות מעניין..
אבל יש לזכור שהמגע האימהי עוד מחכה להתגלות לאורך כל חיי התינוק, ומיוחד בתקופת ההנקה
והינקות. חוש המישוש מלווה אותנו מרגע יציאתנו לאוויר העולם. תחילה דרך העור החש את תנאי
הסביבה ובהמשך גם דרך המגע של כפות הידיים והרגליים. חוש זה מסייע לנו מגיל מאוד צעיר
לחקור את לבנות את היציבות והמודעות העצמית שילוו אותנו בחיינו הבוגרים. תינוק יכול לחיות ללא
מילים אבל לא ישרוד ללא מגע. לחוש המישוש והמגע יש גם סגולות ריפוי גבוהות. תחושת הכאב
שלנו פוחתת כאשר אדם קרוב נוגע בנו. בזמן המגע קצב הלב והנשימות נוטים להסתנכרן, ומופיעה
תחושת רוגע והביטחון .
השחקן הראשי באינטראקציה הזאת הוא הורמון האוקסיטוצין –שעולה לרמות גבוהות במיוחד בזמן
הלידה ובהנקה. הורמון זה עולה מאד בזמן מגע. הוא הורמון ההתקשרות. הוא ומעודד יצירת קשרים
חברתיים, על ידי העלאת הרגישות שלנו כלפי האחר, האמפטיה, יצירת אמון ונאמנות. יתכן אפילו
שבעתיד האוקסיטוצין ישמש אולי כטיפול אנטי-דכאוני.
התינוק מרגיש את אימא גם דרך חוש הטעם. מסתבר שחלב האם יש טעם מיוחד שנקרא 'אומאמי'-
שם שניתן על ידי חוקר יפני, ופירושו הוא, טעים במיוחד- כאילו הוא אומר-' המממ, טעם לי.'
התינוק נולד עם רגישות גבוהה למתוק ולאומאמי: אלה הם הטעמים השולטים בחלב האם.
וכל זה רק ה'פרומו' לקשר אם- תינוק. המגע הפיזי הוא התשתית לקשר רגשי עמוק, של מגע מלטף
בלב, שלהכלה מיכל האינסופי של האחמהות, של יניקה מבאר מים חיים של אהבת אם לילדיה. עם
השנים, הקשר הולך ומתעצם, נצבע בצבעי זהב ונחושת, ונותן את הסיפוק הגדול ביותר עלי אדמות.