"לפני כ-35 שנים, לאחר לידת ילדנו הרביעי, אשתי נכנסה לדיכאון" הוא מספר, "ומאז, חיינו עם דיכאון עולה ויורד במשך הרבה שנים. אשתי הייתה מחנכת מאוד מוצלחת, גידלנו את הילדים, אך לפני כ-7 שנים, הייתה נפילה גדולה מאוד במצבה, והיא נכנסה לבית חולים. במשך חמש שנים היא אושפזה בכל בתי החולים במרחב ירושלים. חוויה מאוד קשה. מאוד לא נעימה, לא לה ולא לי ולילדים. לאט לאט הדיכאון הפך לחרדה, שהפכה לפסיכו אפקטיב, והגענו לזמנים קשים, נפילות, כאוס גדול, ייאוש, ולא ראינו את קצה ההר".
"לאדם חולה נפש, בדרך כלל אין רצון. ואם יש לו רצון, הוא בדרך כלל אחד - למות", מסביר בני את הקושי. "כשאנחנו חיים, אנחנו נעים כל הזמן ומונעים על ידי הרצון שלנו. אדם בריא קם בבוקר, ורוצה לעבוד, לפעול, לטפל בילדים. אך לאדם פגוע נפש, אין רצון. ההתנהגות שלו מוזרה, הוא לא שומר על היגיינה, לפעמים הוא צועק, יש בו הרבה דברים שקשה להיות במחיצתם. ובנוסף, גם הקהילה לא מקבלת אותו. בניגוד למחלה פיזית, שם יש הרבה יותר תמיכה מהסביבה, כי כולם יודעים. על מחלה נפשית הסביבה פחות יודעת, ופחות מתייחסת לזה. בכלל, יש נטייה לאדם החולה ומשפחתו, להסתגר בתוך עצמם, הם לא יוצאים עם זה החוצה. אז איך הסביבה תדע? זה עולם אחר לגמרי".
ככל שהמשפחה תומכת יותר בחולה - סיכויי ההחלמה שלו גבוהים יותר
"לאחר חמש שנים של אשפוזים, אמרו לנו בבית החולים: או שהיא חוזרת הביתה, או שהיא עוברת למחלקת האשפוזים הכרוניים. לשאלתי, 'מה זה כרוניים'? השיב לי הרופא: 'כרוני זה לאט יותר'. אז שאלתי: 'מה זה לאט? הרי כבר חמש שנים שאנו לא רואים אור בקצה המנהרה', אז הוא השיב: 'זה עוד יותר לאט'. השבתי לו: 'לא הביתה, ולא כרונית'.
לשמחתי, הקב"ה ליווה אותנו לכל אורך השנים עם שליחים נאמנים, שרק לאחר מעשה שמתי לב שהיו לידי. אחת מהן, היתה עובדת סוציאלית שליוותה אותנו באחד מבתי החולים, נלחמה בשבילנו, והצליחה לגרום לכך שאשתי תישאר בבית החולים עוד ארבעה חודשים, שזו פריווילגיה של ממש. במקביל, היא הצליחה לסדר לנו גם מערך שיקום בקהילה, שהצריך מאיתנו מעבר דירה לעיר אחרת, ואכן, העתקנו את מקום מגורינו, ועברנו לירושלים. היום אשתי בבית. אמנם השנה הראשונה היתה קשה מאוד, אבל לאט לאט דברים התחילו לקבל צורה מסודרת יותר, וזה לחלוטין כבר לא הכאוס שחיינו בו במשך שנות האשפוז.
גם מחקרים מלמדים, כי ככל שהמשפחה תומכת יותר בחולה, מכילה אותו, מחבקת אותו, מקבלת אותו למרות הכל, סיכויי ההחלמה שלו גבוהים יותר. זה לא על חשבון טיפול כמובן, אבל זה תנאי הכרחי להצלחת הטיפול".
צילום: shutterstock
כאשר אדם מגלה שיש מחלת נפש בתוך ביתו – הכל סוער בתוכו
"המציאות היא, שהרבה משפחות המתמודדות עם מחלת נפש, חיות בהסתרה. יתרה מכך, הרבה מהן מתפרקות או מתגרשות. וכששמתי לב שלמרות כל מה שעברנו, אנחנו עדיין עומדים על הרגליים, לא פירקנו לא את הזוגיות, לא את המשפחה, ואנחנו עדיין משפחה חמה ואוהבת, חשבתי שכנראה יש לי שליחות בעולם. והבנתי, שיש לי את היכולת לעזור לאנשים ומשפחות המתמודדות עם מחלת נפש, ללמוד כיצד לטפל בחולה, ולא להתפרק. ברגע שאדם מגלה שיש מחלת נפש בתוך הבית שלו, הכל מטלטל וסוער בתוכו. הסטיגמה, ואיך זה יכול להיות? ולמה דווקא לי? יש הרבה מאוד האשמה עצמית, מחשבות על הילדים, ומה יהיה עם חתונות, ואיך נסתדר. הם מרגישים לבד, אבל הם לא המשפחה היחידה שמתמודדת עם הקושי הזה. מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש על עוד ועוד אנשים ומשפחות, וזה לא נגמר.
מאחר ואני מטפל זוגי ומשפחתי, אני יודע לטפל במשפחה, בזוג, במעטפת הזו שנקראת בית. יש לי ניסיון של למעלה מ-30 שנים בנושא, מהמקום האישי והפרטי ביותר. כשאני יושב עם אדם המתמודד עם אשתו, או עם ילד שלו, אני יודע מה הוא חווה, אני לא מדבר מלמעלה, אלא בגובה העיניים. אני פשוט שם, כי אני יודע במה מדובר. אני מגיע עם הניסיון שלי, עם העליות שלי, עם הירידות, עם המשברים, עם הקשיים, והתקומות שלי. השאיפה שלי היא פשוטה - להציל את הבית".
צילום: shutterstock
מחלת נפש במשפחה - זה לא סוף העולם
"הדבר הראשון שאני אומר לאנשים המתמודדים עם אדם חולה במשפחה, זה שעליהם לדעת להכיר ולקבל את המחלה. הרבה פעמים יש בהתחלה התנגדות, כעס, התכחשות לעובדה שזה קיים. אבל אם אני מתכחש, כל המשפחה מתכחשת. כך שעם כל הקושי והכאב, זה שאתה לא מכיר בזה, לא מרפא אף אחד. הקושי לא נעלם.
אני לא קיבלתי עזרה בהתחלה, כי לא הכרתי בזה, ולא ביקשתי עזרה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. ברגע שהכרתי במצב, התחלתי לברר, לחקור, שאלתי שאלות, ביקשתי עזרה, דיברתי עם הסביבה הקרובה, חברים טובים, הבנתי שאני לא יכול להתמודד עם הכל לבד.
דבר שני שאני אומר תמיד לאנשים: לשאול את עצמם לאן הם רוצים ללכת, ולחשב מסלול מחדש. אני ויתרתי על הרבה חלומות כתוצאה מהמחלה של אשתי, אך מצד שני, הגשמתי הרבה חלומות אחרים. הבנתי, שעליי לשנות את החלומות. אבל לפני הכל, היה עליי להכיר בכך, שזה אצלי בבית, בסלון. ברגע שישנה הכרה, מתחיל תהליך של אבל, של כעס, צער, ייאוש, יש הרבה רגשות קשים, אבל לפחות אני יודע היכן אני. בנוסף, חשוב לזכור: מחלת נפש במשפחה - זה לא סוף העולם. זה קשה, זה כואב, אבל לא חייבים לפרק את הבית והזוגיות.
ניתן ליצור קשר עם בני בכתובת המייל: beny500@gmail.com