גלגולו של מוצץ

צאת השבת הגיע. הוא קם מהספה וניגש למטבח. לרגע חשבתי שעברנו את המשבר, שהנה - הצלחתי! כבר דמיינתי את הסטטוס שלי בפייסבוק. הבכי התחלף בשקט. דממה

טליה אברמוביץ 03/01/13 12:53 כא בטבת התשעג

גלגולו של מוצץ

עוד מאז שהייתי ילדה יחידה בין שני אחים אני זוכרת שאם השתרר שקט בבית - סימן שמשהו כבר מתבשל. או איך סבתא שלי הייתה אומרת? משהו נרטב או נשרף. שקט, אצלנו, אף פעם לא בישר טובות והאינדיאנים הקטנים שאני מגדלת לא נותנים לי הזדמנות לשכוח את זה. שיהיו בריאים.

וככה, בעודי מקטרת בסעודת שבת שגרתית על כך שהנסיך הקטן-גדול מסרב להיפרד מהמוצץ שלו ושזהו... כשהאחרון שבפיו ייאבד - אני אנצל את המומנטום לגמילה, לא אשבר ולא ארכוש מוצץ חלופי, שמנו כולנו לב שעצם זה שניתנה לי במה לקטר, משמעותה היא שכל הבנדיטים נעלמו והשתרר כזה שקט בשולחן השבת שהפולניות שבי לא יכלה שלא לנצל.

ניצלתי. בטח שניצלתי. שטחתי את תוכנית רבת השלבים שלי לגמילה מהמוצץ, חרף העובדה השולית שאני מתעסקת עם מכור כבד.

ואז, תוך כדי שאנחנו משתעשעים ברעיון שאני חיה בסרט ושבמקום לגמול אותו עדיף כבר למצוא כלה מכורה כמוהו... מגיח הנסיך הגדול לפינת האוכל בקול תרועה וצחוק מתגלגל שלא שמעתי כבר... אמממ... מאז הפעם האחרונה בה הוא עשה משהו שלא מצא חן בעינינו.

עשיתי במהירות 1+1 בראשי: שקט + צחוק מתגלגל = מפח נפש בשבילי.

הילדון הסדיר נשימה, מחה את דמעות השמחה לאיד וסיפר בעליצות שהמוצץ (כן, זה מהפיסקה שלמעלה) נזרק לשירותים!! ואז הגיע הזמן שלי להסדיר נשימה ולנסות להסתיר את גל הצחוק שרצה לפרוץ ממני החוצה לטובת חינוכו של דור העתיד הבא עלינו לטובה. ניסיתי לכעוס, באמת שניסיתי. אני כמעט בטוחה שגם הבטחתי איזה עונש, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מתמודדת בכלל עם סיטואציה שחשבתי שתגיע רק לפני שזה שזרקו לו את המוצץ הרגע לאסלה, ירים רגל ימין לחופה - הגמילה מהמוצץ.

תראו, איך הייתי נראית בעיני יושבי השולחן אם לא הייתי מנצלת את ההזדמנות שעליה דיברתי לפני רגע בגאווה? מה היו חושבים על תוכנית רבת השלבים שלי לגמילה אם לא הייתי משתפת פעולה עם האובדן הגדול של שסתום הסיליקון הכחול? אז התחלתי... ולא ידעתי למה אני נכנסת, כי למען האמת תוכנית רבת השלבים שלי כללה רק שני שלבים שעם 50% ממנה אני לא יכולה להסתדר - לתת לו להפסיק לבכות (שזה החלק שאני לא יכולה לחיות איתו), בשביל שנוכל ללכת לקנות את הצעצוע הכי גדול שנראה אי פעם בתולדות ילדים בני 4.5.

בשעה הראשונה כולנו היינו גיבורים גדולים. הנסיך הנגמל אמר שהוא מבין שהמוצץ מלא בחיידקים, ושהוא יכול להסתדר בלי. הנסיך הגדול והאחראי לנזק נאכל ברגשות אשם על מעשיו גם בלי שאצטרך להעניש אותו ולא הפסיק לדאוג לכל מחסוריו של אחיו הקטן, כי ככה זה כשהמצפון עושה בשבילך את העבודה. אבא שלהם ניסה לתמוך במהלך למרות שכעו"ד במקצועו, לא עושים דברים ללא הכנה מוקדמת והסכמים בשלושה עותקים ובלי שחתמתי פה פה ופה. ואני... אני לרגע חשבתי שזה הולך להצליח.

שעה לפני צאת השבת, נראו סדקים בתהליך. האפרוח הנגמל התחיל למרר בבכי קורע לב. ישבתי לידו, שמתי יד אימהית סביב גופו הקטן ולא הפסקתי ללחוש לאוזנו כמה אני גאה בו. אחרי חצי שעה כזו, הרמתי את הראש וראיתי שאחיו הגדול כבר מזמן לא אכול רגשות אשם ועסוק בעניינו ושהעו"ד לא יכל לשאת בבכי ועבר לשבת רחוק מזירת הפשע.

נותרתי אני לבדי במערכה. אני! מי משאיר אמא אחרי לידה, עם כמות הורמונים משתוללת ועם הבן הקטן והבוכה שלה בתהליך שחייב להצליח? לא משאירים! אבל השאירו... וטוב לא יכול לצאת מזה, בדיוק כמו שלא יצא טוב מהשקט של תחילת סעודת השבת בתחילת היום.

את חצי השעה שנותרה לצאת השבת העברנו בבכי, אני והוא, על הספה בסלון. הוא בוכה על מר גורלו ואני בוכה על הבכי שלו.

צאת השבת הגיע. הוא קם מהספה וניגש למטבח. לרגע חשבתי שעברנו את המשבר, שהנה - הצלחתי! כבר דמיינתי את הסטטוס שלי בפייסבוק. הבכי התחלף בשקט. דממה.

אוי לא. שוב שקט. ושקט, כאמור, הוא לא דבר טוב כשהם לא ישנים.

השקט של הפעם גרר כיסא לארון במטבח, טיפס על השיש והוציא מהארון את המוצץ הישן שלו, זה שאני שומרת לעצמי למזכרת מימי החיתולים. עמדתי בצד והחלטתי שלא להתערב כי הוא כנראה עוד לא מוכן, אולי הוא לא יהיה מוכן אף פעם ושוב נצטרך להפעיל את תוכנית רבת השלבים שלי, אבל לבנתיים השקט הרגעי הזה במטבח נתן לו שקט עמוק בתוך הנשמה, אז זה שווה את השיניים העקומות וה"ש" הקלוקלת שלו. אז אולי שקט זה לא תמיד דבר רע? או שאולי אני פשוט צריכה להתחיל להחביא את הזבל שאני שומרת טוב יותר?

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר