אחד אחד, או "ערב ארוע"

אני מודה שהקושי הגדול בגידול משפחה ברוכת ילדים, הוא הקושי להקשיב. הקושי לתת לילד תחושה שהוא אחד ולא אחד מפס יצור. אז מצאנו לזה פתרון

אורנה דן 18/07/16 11:16 יב בתמוז התשעו

אחד אחד, או "ערב ארוע"

היופי הוא לראות אותם אחד אחד. כך את מקבלת מולך תמונה צבעונית, מהממת ומרשימה ביופיה.

עושר של צלילים, צבעים, מנגינות, טונים של דיבור, מזגי אופי שונים. צבע שיער שונה. אחד עם נמשים, אחד חלק. אחד ג'ינג'י, אחד שטני, אחד עם מבנה גבוה ורזה. אחד מלא. אחד עם אופי סגפן ומתכנס, אחד אוהב לבלוע את החיים בצורה מטורפת, וכולם אחים. זה מדהים. כל השוני הזה.

כשמסתכלים כך ורואים כמה שזה מדהים, אין בכלל נסיון או מחשבה של "למה הוא לא כמו אחיו" וכו'.

היו שנים שהייתי מגיעה לאסיפת הורים, שומעת את מעלליהם, ורק מרגישה צורך להתנצל ולרצות את המורים. כן, כן, אנחנו נשקיע יותר, כן, אנחנו נדבר איתו/איתה וכו', והייתי נאנחת ושואלת את עצמי "למה אי אפשר פשוט להגיע לאסיפת הורים, לשמוע שהכל בסדר ולחזור הביתה" אבל בשלב מסויים גם זה הגיע. (בדור השני, במחצית השניה, כבר יש לי כמה רמזים והשערות למה זה. זה לא שפס הייצור עצמו השתדרג, אלא משהו בהתנהלות שלנו כמובן, אבל זה לפעם אחרת)

אני זוכרת באסיפת הורים אחת, כשניסיתי לבקש מהמחנכת שתהיה יותר קשובה לצרכים של הבת שלי, והסברתי לה שהיא משתפת פעולה נהדר כשמחמיאים לה או משהו כזה, לא זוכרת, משהו שהמורה ישר התגוננה: תראי, יש לי כיתה של 35 ילדים, אני לא יכולה לכל אחד לבוא בגישה שהוא צריך.

האמנם? אמרתי לה

תראי, עכשיו הגעתי מהבית אחרי שהשכבתי את הילדים שלי. יש לי 11 ילדים (היו אז רק 11), אחד הולך לישון עם סיפור, אחד אוהב להירדם במיטה של ההורים, אחד צריך שאבא ישתולל איתו לפני השינה כדי להוציא אנרגיה. כל אחד עם הדרך שלו להירדם. מה זה המשפט "חנוך לנער על פי דרכו" שמגיל אפס אנחנו שומעים אותו? סתם סיסמא נבובה?

באמת אני זוכרת את המשפט הזה מודפס על הכריכה של התעודות שלנו בביה"ס היסודי, ואשכרה זה משפט שמרבים לנפנף בו, ובעצם עושים בדיוק ההיפך.

קיצר, לא אתקן את מערכת החינוך כרגע. אבל התחוור לי משהו שהיה בי במשך שנים בלי להיות מודעת אליו.

כשעושים קניות, במיוחד ברשתות השיווק החרדיות, מוצאים דברים באריזות גדולות. תמיד היתה לי התנגדות וסלידה מהאריזות ענק האלה. לא ממש מוסברת.

היום אני יודעת שגם "פעמונים" סבורים שזה בכלל לא חסכוני, אז יופי, יש לי אילן כלכלי גם להיתלות עליו. וגם משפט ששמעתי בילדותי מאבא שלי: "קונים בסיטונות - אוכלים בסיטונות"

אבל היה שם משהו מאוד פנימי ועמוק שממש גרם לי לסלידה מהאריזות הענקיות האלה.

היום אני חושבת, שזו היתה הרתיעה מלהתייחס אל כולם כיחידה אחת גדולה, תחושה שזה לא הוגן להתייחס לילד כבורג במערכת גדולה. לא רוצה לראות על הכיריים סירים ענקיים. מעדיפה לפתוח שתי צנצנות סבירות של מיונז, ולא אחת ענקית. וכו' וכו'.

קרה לי לא פעם ולא פעמיים, לא עם ילד אחד, ולא עם שניים, אלא יותר, שמישהו שהכיר אותם, הופתע לשמוע כמה אחים יש להם ואומר להם "עד עכשיו הייתי בטוח שאתה בן יחיד", והרגשתי שזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל כאמא.

הילד יצר תחושה שהוא בן יחיד. הוא לא אחד מתוך פס יצור.

(צילום: shutterstock)

אז איך עושים את זה?

קודם כל באמת בהנאה גדולה מהשוני והייחודיות של כל אחד. אני מודה שהקושי הגדול בגידול משפחה ברוכת ילדים, הוא הקושי להקשיב. כל העניינים הטכניים, לומדים להתייעל ולהסתדר איתם. גם אם העומס הטכני הוא גדול, ולפעמים אכן הוא גדול מאוד, עדיין תמיד הרגשתי ומרגישה עדיין, שהאתגר הגדול באמת, הוא להקשיב לכל אחד בנפרד.

הפתרון שמצאנו לזה, הוא מושג שהגינו לפני שנים רבות ואחד הילדים קרא לו "ערב ארוע" ומאז זה שמו. מדובר בערב, שאבא או אמא (או שניהם) יוצאים עם אחד הילדים לבד. והיה סבב קבוע. אם מישהו נולד למשל בי"ג חשוון, אז כל חודש בי"ג לחודש, זה היה הערב שלו. נכון, פה ושם מתפספס, אבל בכל זאת כל אחד ידע שיש לו את היום שלו.

יום אחד ראיתי על שולחן של אחד הבנים, מחברת פתוחה, ובה רשימה של נושאים שהוא הכין שהוא רוצה לדבר עם אבא ואמא (נושאים שברומו של עולם, למה כשאני רב עם אחותי תמיד מגנים עליה וכו' וכו')

זו בעיני חובה הורית ממעלה ראשונה, וגם אם אנחנו מתרשלים בה לפעמים, היא עדיין בגדר המצווה הכי חשובה בעיניי בהורות.

זה יכול להיות לצאת לבית קפה, לצאת להליכה בשכונה עד לסופר המרוחק ולקנות שם איזה סוכריה מחליפת צבעים, או סתם לשבת על ספסל בקצה הרחוב.


מאמרים נוספים בסדרה:

תעשי רק מה שאת אוהבת

אורנה דן, ירושלמית , אם ל 13 ילדים דולה, תומכת לידה ומשפחה ומתמחה בהנחיית הורים

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר