שלושה אנשים מחכים להיכנס לרב. בחדר ההמתנה הם יושבים וממתינים שהשמש, שאחראי גם לליווי המוזיקלי היפהפה, יודיע להם אם וכאשר יגיע הרב, על מנת שיוכלו להיכנס אליו ל"יחידות". הם יושבים ומחכים, כל אחד לחוץ להמשיך בענייני יומו הדוחקים- הילדה מהגן, האשה המחכה לקניות... ובלחץ ההולך ומתהווה, אט אט יוצאים לחלל החדר המתחים הפנימיים שכל אחד כובש איתו, ואולי עליהם בא לדבר עם הרב.
מחכים, מחכים. מידי פעם השמש עונה בסבלנות שהרב טרם הגיע. ועוד מורסה מתפרצת ונפתחת לחלל החדר. ואולי עם ההתפרצות היא גם מתחילה להירפא, ולכך התכוון הרב בשעות ההמתנה הארוכות...
ההצגה נותנת תחושה מעט אסוציאטיבית. לפעמים קשה לעקוב של מי מבאי החדר הוא הסיפור שנחשף למולנו. אבל אפילו ברגעים כאלו, כשלא ברור במאה אחוזים מהי המצוקה, הצורה שבה היא יוצאת לאוויר העולם מרגשת כשלעצמה. מלאת חיים ועוצמה. כבש אותי במיוחד רגע בו אחד מבאי החדר, רווק, מספר (או אולי מהרהר, כאמור, לא הכל מוחשי וברור) על תאוות האכילה- אולי בולמיה, עליה הוא לא מצליח להשתלט. בן רגע הוא ושני הממתינים האחרים הופכים לחלק ממשחק כדורסל שמיימי, בו משחקים מלאכים מול היצר הרע בתזזית וכוחות מנוגדים שמזכירות, גם בלי להתעמק בדילמה או בקושי הספציפי, אינספור רגעים מחיי שלי.
 |
|
לפנות את הראש מדעות קדומות
|
אי אפשר לבוא ציניים להצגה כזאת. צריך לפנות את הראש מדעות קדומות, להיכנס עם מוכנות להתעורר ולפתוח את הלב. להניח לו לצעוק בתמימות את הקושי, את הכאב, ולהקשיב, אולי עצם הצעקה כבר נותנת תשובה ופותחת דרך. אפילו טיפת ציניות, ולא אכחיש שהיתה בי כזאת בחלקים מההצגה, מורידה כל ערך ממנה. פתאום אי אפשר להתייחס לתוכן, ומה שנשאר זו העטיפה. גם העטיפה מעניינת אמנם, אבל אין להשוות.
"כל המחזה הוא מסיפורים שלנו, מצוקות שיצאו מהקישקעס" אמר אחד השחקנים כשירד מהבמה אל הקהל, בתום ההצגה. ואכן, התחושה היא מאוד חיה. הצרות והמצוקות הן פשוטות, אך אמיתיות ונוגעות ללב.
אם אתם מסוגלים לבוא בלב פתוח ומאזין, אז זו בהחלט הצגה מומלצת. כדי שלא תתאכזבו (כמוני) אציין כאן כי ההצגה קצרה יחסית- בת כמעט שעה.
טאטא. תיאטרון נקודה טובה. ההצגה הקרובה תתקיים במוצאי שבת וישלח בבית גשר.