אני מרגישה רחוקה

שלום וברכה

תודה על מכתבך.

האם אני רשאי להציע לך דרך אחרת ?

היא מתחילה בספר תהילים.

איני מתכוון בהקשר הזה באמירת ספר תהילים כתפילה.

אלא כספר שמלווה את האדם המאמין.

ומדוע ?

כי ספר תהילים מלמד אותנו שחיי אמונה הם גם חיי טלטלה גדולה.

היא לא ניצבת במקום אחד. היא לא סטטית.

יש בה עליות וירידות; יש בה ריחוק וקרוב.

לעתים דוד המלך מדבר על "ואני קרבת אלוהים לי טוב";

ולעתים הוא מתאר ריחוק וכאב וכמעט התמוטטות: "ואני כמעט נטיו רגלי".

גם ספר שיר השירים, שנמשלו הוא האמונה, מתאר יחסים סוערים בין הדוד ובין הרעיה.

לעתים קירבה גדולה. לפעמים ניתוק.

אל תיבהלי מהמקום שאת נמצאת בו.

עובר עלייך משהו שהוא ממש חלק בלתי נפרד מהאמונה.

ועל אחת כמה וכמה כאשר את נושאת בחובך פוסט טראומה.

מה כדאי לעשות ? יש באמתחתי שתי עצות. אם הן מדברות על לבך – מצוין, ואם לא – אנא שובי ונחפש אחרות.

ההצעה הראשונה היא להפנות לעת עתה את המבט ל"בין אדם לחברו".

לדבר טוב, להתבונן טוב, לעזור, לסייע, להקשיב, לפתוח את הלב לאחרים וכדו'.

זה גם חשוב מצד עצמו, אך גם מכשיר אותנו לקשר עמוק, שמתחיל בקשר עם בני אדם ויש בכוחו להתרומם לקשר עמוק ומחודש עם הקב"ה. בשעה שאת עצמך תחדשי עולמות פנימיים שלך, של יכולת התקשרות בבני אדם – העולמות האלה לא יתמקדו רק בבני אדם, אלא יפתחו בך שערים חדשים ביחס לריבונו של עולם.

והעצה השניה – היו לגדולי ישראל התנהגויות מותאמות לזמן קטנות המוחין. הם עשו פחות, אבל בצורה יותר פשוטה ויותר מרוכזת. התפילה יכולה בעת הזו להיות מעט יותר קצרה אבל עם יותר תשומת לב וכדו'.

ואפשר שייפתחו בפניך שערים חדשים.

כל טוב ובהצלחה