ספר חדש - מין אסור מין מותר

שלום

כפי שנהגו גדולי הדורות מימי התנאים ועד ימינו, יש להתנגד בכל תוקף לקראות שכופרת בתורה שבעל פה ומגידיה. גם אם הקראות נאה ומקלה מאד על החיים.

אנו עורגים אל ד' ועוקדים בשמחה את חיינו לתורתו על כל חלקיה, ולא מקצצים בה חלקים כך שתתאים לתאוותינו באצטלה של חזרה חובבנית לדין המקראי.

השגחת ד' היתה עם מאמיני התורה שבעל פה, ותמשיך להיות לעד.

איסור גמור לקרוא בזה, אלו דברים החותרים תחת קדושתה של התורה.

וכפי שכתב רבינו הרמב"ם-

" ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה- מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב.

מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

כיצד? פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.

ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם", כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות".

ובמקום אחר באר הרמב"ם שספר כזה הוא כפירה בתורה-

"שלושה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת--אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה; וכן הכופר בפירושה, והיא תורה שבעל פה, והכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא הייתה מעם ה', כגון הנוצריים וההגריים. כל אחד משלושה אלו כופר בתורה".

לגבי עצם הדיון ביחס הנכון בין היצר ובין הקודש, וכן לגבי היחס לתרבות המערבית בנושא זה, כתבתי על כך את ענ"ד בעבר בנושא דומה-

"התרבות המערבית הבוהמית, אשר יסודה תאוות האדם השעונות על כח המדמה שלו, מבקשות להכנס לעולמנו האלוקי, כבר מיסודה של רומי. מלכות זו נוסדה בידי ריאה סילבה שנאנסה על פי המיתולוגיה בידי האליל מרס. אגדתם ממשיכה לספר לנו, שבשל כך ילדיה נזנחו וגדלו עם זאבה פראית ביער. התאומים גדלו, ובסופו של דבר נחלקו מי יהיה השליט. אז רצח רמוס את אחיו רומלוס, ויסד על שמו את העיר ´רומא´. מיתולוגיה אלילית מכוערת זו היא היסוד הרוחני עליו נשענה תרבות רומי מאז ועד הנה- עריות, אלימות, ע"ז. ויסוד שלושתם- תרבות הדמיון והחושים. לא בכדי התנאים מכנים את רומא בכל מקום ´מלכות הרשעה´, זו מלכות תרבותית שעניינה לא לייפות את הערכים האמיתיים אלא לרשת אותם. לבנות על הריסותיהם תרבות של ´אני וגופי´.

העולם המערבי התרבותי עומד על יסוד הדמיון הגופני. הוא זונח את המושגים האבסטרקטים-אבסולוטים של אמת, צדק, חובה, ערך, יושר. העולם הרומאי והמודרני עובר למושגים של התרשמות הניתנת לתחושה נפשית נמוכה- כיף, עונג, סיפוק, קניין. העריות נובעות מיסוד הגילוי, דהיינו מצד הדמיון המבקש לדעת את המין השני באופן מחודש שאינו רשאי לו. חווית הגוף מוליכה את האדם לנאוף. העבודה הזרה היא אידיאליזציה (-פשוטו כמשמעו, איידול) של הדחפים האנושיים הנמוכים ביותר. אם אי אפשר להלחם בהם, נעשה מהם דת, בה האלילים עירומים ועם כלי מלחמה. והרצח- הוא ההשמדה של מי שממעיט את העונג שלי, הרצון להיות יחיד ללא הכרה במציאות שהאמת מתגלה בציבור ולא בפרט. תפיסה זו מופיעה ביסודותיה במורה הנבוכים, שם הרמב"ם מבאר את החטא כתוצאת פגישת אידיאת החוש והדמיון ללא אידיאת המושכלות.

בלשון הזהב של מרן הרב זצ"ל בישראל ותחייתו-

"כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה. וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים (-אנשי הדרמה והתאטרון) וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סלוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב. אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם".

יעקב ראה בחלומו את שר רומי עולה ולא יורד. מפני שההתמודדות שלנו איתם אינה זמנית כשאר הגלויות, אלא עקרונית ונוגעת לשורשי החיים עצמם. מי במרכז? האדם ותחושותיו/דמיונותיו או האמת האלוקית והמושגים הנצחיים? זו השאלה המהדהדת מימי רומא הפגאנית, דרך שליחי הנצרות שוויתרו על תיקון חיי אירופה והדריכו להדחקת כוחות החיים ולקדושת המוות, דרך הרנסנס המבקש לחזור לימי רומי, ועד טיימס סקוור שבו הכל מעורבב כעיסה של איבוד הזהות האנושית, המינית, הערכית, חוץ מהמושג ´חמלה´ אשר בעומקו מסתתר המושג ´תחושה נעימה´. יש מוסר במערב, ויש שם גם עדינות ויושר. אולם מסד החיים ממנו הכל נובע אינו הערכים לכשעצמם, אלא מה אני מרגיש כלפי זה והדחף לפעול בשל כך. הגזע פגום, גם אם הענפים מפיקים לא פעם פירות יפים וטעימים.

אלפי שנים אחרי רומוס ורומלוס החייתיים, עדיין התרבות הזו מתחננת לחדור אלינו. מפתה באתנן כספי, מנסה לשנות עורה ולפרוש טלפיה כאומרת טהורה אני. מבקשת היא להצטרף לתורה, תחילה כשפחה ואחר כך כגבירה. על דלתי הרבנים היא מתדפקת, על דלתי הציבור היא עומדת. מבקשת היא להכניס יד ורגל אל היכל השם, לערבב את היסוד הקודש הישראלי בטומאת התרבות הרומאית.

אך אנו יודעים שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אנו יודעים שמרכז רוחני יש רק אחד, והוא רבש"ע אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. התורה היא היסוד הרוחני, התרבותי, המוסרי, שלנו. היא האמת, היא החיים עצמם ולא רק כלי לקיום חיים דתיים. ´כי היא חייכם´. לפיכך, כל נסיון לערבה בדבר אחר, הרי הוא ככניסת זר לקודש הקדשים שדינו מיתה, את מקדש ד´ טימא....

ודאי, כפי שציטטת ממרן הרב זצ"ל, יש מקום נרחב לתרבות, לחיים אסטטיים פוריים, ליצירה ואמנות, ספרות וביטוי. "למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית". הגלות באה על ´שלא עבדת את ד´ אלוקיך בשמחה´, והשמחה היא התכונה הבאה לאדם המביא לידי ביטוי בישרות את עולמו הפנימי, בכל האופנים הכשרים העומדים לרשותו- "הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

אולם עמדה רוחנית זו הרואה בתרבות ערך ולא רק צורך, חייבת לעמוד על שלושה עקרונות-

התורה היא מחוללת התרבות. לית מידי דלא רמיזי באורייתא, והכל חייב לנבוע מתוך הקודש. לא באימוץ עוור של קניינים תרבותיים של עמי האיזור, אלא ביצירת עצמית ישראלית ברום התוקף והמפעל. אפשר לקחת סגנונות חיצוניים טכניים מן הגויים, אולם בזהירות, ורק כדברים אסטטיים חיצוניים ולא שום אמירה ערכית, וכפי שכתב מרן הרב- " רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו... אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל".

וגם הדת עצמה משתנה לרעה אם נותנים לתרבות הזו להכנס לתוכנו- "למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שבהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי´ בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש"

הרמב"ם כתב ´קבל האמת ממי שאמרה´, אולם הוא דיבר על ´אמת´ ולא על ´תרבות´. אמת מציאותית מדעית- נקבל מכל מי שדובר אותה. אך תרבות, ערך, מוסר, תורה- רק מתוך תורתנו אומתנו אימנו, שכינת ד´.

צריך להיות ליווי תורני לדברים. כפי שלא נכניס לפה דבר שיש בו ספק טריפה, האם נוכל להכניס לנשמתנו דבר עם ספק קלקול? חלילה. מדובר בליווי תורני אשר ידאג לכך שהתוכן ראוי לפרסום- "מובן הדבר שרק את אותם האוצרות שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזינינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה". בנוסף, לא רק תוכן ראוי, אלא גם כותבים ראויים על האמנות וסגנון החיים- "בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת. רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש". ועיין בדברי הרב באגרתו (שנ´ה) לר´ מאיר בר אילן בשנת התרע´א, בביקורתו על תיאור גופן של בנות א"י בעיתון. יש לשמור על צניעות הכתיבה....

הבה נשוב על היסוד הכללי-

יתכנו ערכים ונטיות אשר לעצמן הנן טובות, אך אם הן מופיעות בשמי חיינו מתוך מגמה שאינה טהורה אזי הן נפסלות על הסף.

אין לנו גדול מרבי עקיבא אשר נשמתו מהיכל האהבה כמבואר בזה"ק, המגן הידוע על קדושת שיר השירים בין הרעיה לדודה. אותו רבי עקיבא אוהב, המכיר גם את המקום של הגוף בנטיותיו הטובות, עליו עצמו שנינו ביחס לסלידה מהמיניות הרומאית - "כשהלך ר"ע לרומי אוכילו קורצא אצל שלטון אחד, ושיגר לו שתי נשים יפות. רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה. זאת אומרת חזור אצלי, וזאת אומרת חזור אצלי. והיה יושב ביניהם ומרקק, ולא פנה אליהן. הלכו להן והקבילו פני השלטון, ואמרו לו: שווה לנו המות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו, אמר לו: מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים? לא יפות המה, לא בנות אדם כמותך הן, מי שברא אותך לא ברא אותם? אמר לו רבי עקיבא: מה אעשה, ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים".

הננו למדים מר"ע, מארי דתושב"ע, עקרון מנחה- יש מקום לגוף וכשרונותיו. אולם כאשר התרבות המינית הגופנית מגיעה מיסודה של רומא, הרי היא מנובלת וקטועה ממקורה האלוקי ואין לנו בה נגיעה. יש רק דרך אחת לתיקון התרבות הסוגדת לנטיות האדם- אם התרבות הזו תתבטל, ותתכונן מחדש על יסוד יראת השם כאשת טרונוסרופוס הרשע שהתגיירה ונישא לה. אז יש לה תקנה, אז יש מקום לאמנות, ליצירה ספרותית וכשרונות גופניים- "רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף. הספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון".

אין אנו מצרפים אל תוככי הקודש שום נטיה חיצונית. הקודש משוגב ועליון בטהרתו, ומאיר את הנטיות, אך הן לא מעורבות בו חלילה.

טעות כלפי תפיסה זו, מובילה למושג חדש בימינו- חילונים שומרי מצוות, אשר ד´ אינו מקור חייהם. הם קטועים מהאמת, מהריבון, מהתורה, וכפופים לעצמם ולנטיותיהם. מאידך, קבלת תפיסה זו מרוממת את האדם לפסגת הרצון האלוקי לאחד הנטיות כולן באור השם- ´אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד´.

לסיום-

המבט כולו חייב לנבוע וגם להסתכם כמסקנה- מתוך אהבה רבה ואהבת עולם לעם הנפלא והקדוש שלנו וכל אחד ואחת מיחידיו. אנו רק בעד ישראל, בעד תרבותו, בעד הצלחתו. בעד הציונות הדתית, בעד שמחת החיים, בעד אהבת העולם המגוון שברא השם.

כל הגישה היא של אהבה אמון וחיוב. מתוך כך, אנו רואים את המומים, מבקרים את המגמות המשתנות, ויודעים לעמוד על הדרך שבע"ה נלך בה. המציאות כעת היא חלק מהתקדמות אדירה של העולם, שהוא יותר מאמין ויותר מבקש ד´. עם ישראל חי בארצו, שמח ומברר את זהותו. אט אט הוא מביט לשמים, בקרוב ידע לקרוא בשם השם לאחר שיבחין מיהו ומה שורש חייו ויתנער מהבלי התרבויות המנסות להשכיח ממנו את ייעודו. זה קורה וצריך לעודד זאת. כשיש התקדמות עולמית ולאומית הס"א קמה להלחם על חייה, מעוררת את כל כלי מלחמתה ושולחת את שרו של עשו לעכב. אך אנו ננצח, צולעים על ירכנו נכריע אותו ונכלול גם את מגמתו באופן מתוקן כשירת חיים - "´ועקרון תעקר´ זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוונים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום היו קורין אותה אחידת מגדל שיר. אמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב ´והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלקינו´? ´והסירותי דמיו מפיו´ זה בית במיא שלהן, ´ושקוציו מבין שיניו´ זה בית גליא שלהן, ´ונשאר גם הוא לאלקינו´ אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום, ´והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי´ אלו תראטיות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים".

זאת ועוד, עצם פריחת הכח המדמה, על אף הטעויות המגיעות ממנו ואנו מבקשים לסלוד מהן, יש בפריחה זו הכנה להשארת נבואת השם כאשר נצליח להתבגר ולמשול בזהותנו-

"אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד´ היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו. ומתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל הוכרח כח המדמה להתמוגג, מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקדש העליון, שעתיד לבא ע"י מלכא משיחא. על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח ד´ העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח ד´ "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד´".

כיצד נגיע להופעה זו של השלמת התרבות כפי הראוי לה?

בבניין התורה כמסד המאיר ליצרים כולם- "אמר רשב"י, יצר הרע דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור. כל זמן שהוא בתוך האור, עושין ממנו כל כלים שירצו. אף כך יצר הרע, אין לו תקנה אלא בדברי תורה שהן כאש, שנאמר: ´אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו, וד´ ישלם לך´ אל תקרי ´ישלם לך´ אלא ´ישלים לך´". רוצה לומר, הספרות תתקדש לכשהסופרים יתקדשו, ובכלל זה האמנות והמרחב הציבורי הציוני-דתי. היצרים באדם ובכלל זה דמיונו ורגשו, מקבלים ערכם כשיש תורה ויראה עליונה המדריכה אותם היטב.

הננו עורגים למלכות דוד, לנבואה האחוזה בפרטי הלכה, לדמיון בריא המסוגל להופיע את האמיתות הנצחיות, לתרבות חיים בה הקודש מחיה את החול ומרומם אותו בלי להשאב לתוכו. אנו בטוחים שעוד יגיע תור פריון החול באופני הקודש, הכל יפרח כנתינת התורה בסיני, חיים עד העולם".

אשרינו שאנו נאמנים לתורותינו.

כל טוב