שאלה
שלום,
יש לי ספקות באמונה.
אני מרגיש ממש בין הפטיש לסדן.
מצד אחד, אני רוצה לקיים מצוות, אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה להתפלל, אני רוצה להתעלות ברוחניות ואני מרגיש תחושת סיפוק עצומה כשאני עושה את זה. מצד שני, אני לא מאמין בצורה מוחלטת שמה שאני עושה הוא אמת.
שמעתי אינספור טענות לוגיות הגיוניות לחלוטין שאני רוצה להאמין להן מפי רבנים דגולים על קיום אלוקים ועל אמיתות התורה וכו'.
אבל זה שהן הגיוניות, לא בהרכח מעיד על כך שהן נכונות.
האם תוכל לעזור לי לשלב בין הצד הרגשי לצד השכלי באמונה?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום
השכל אינו כלי מוחלט אלא יחסי, דהיינו הסתברותי. ולכן כל הוכחה שהיא ברמה השכלית, אינה בסיס של מוחלטות אלא של הסתברות. המוחלטות היא תוצאת המפגש הנשמתי עם ד', דהיינו נבואה, ואחיותיה האמונה והאהבה. השכל הוא נובלות הודאות הנשמתית, הוא ביטוי שלה ולא המבוע שלה.
הרגש הוא עוד פחות מהשכל, הינו רק הבעה נפשית הנוגעת בכלי הגוף, והוא גובר וכבה כפי תנודות האדם ולא ממנו אנו חיים. זהו ביטוי טוב, אך אינו המקור.
רבינו הרצי"ה היה אומר שאמונה היא חיים. לא שכל ולא רגש. ומהם חיים? הם דבר ד'. כל שאר צורות החיים הנפשיים, השכליים, הרגשיים, הנם ביטויים של מקור החיים, הדבקות באין סוף יתברך שמו.
השכל צריך להאמין בכך שההסתברות לאמיתות התורה היא גבוהה מאד. הרגש צריך להתלהב מהמוסר התורני. והנשמה צריכה לדבוק בד', ולהזין את שני אלו יחד במזונם הראוי להם.
כל טוב