שאלה
שלום רב,
ברצוני לדעת מה אנו שונים מהקונסרבטיבים ומדוע יש צד של טעות אצלם?
אף אחד מהם לא טוען שהוא חכם מהקב"ה או שהוא מזלזל בו וכדומה, הפוך הם מאמינים בתורה משמיים ובמעמד הר סיני ובייחודו של עם ישראל בעולם.
הנקודה המשמעותית ביותר שהצלחתי לשים את האמצע עליה, היא שהם סוברים שחלק ניכר מההגדרות ההלכתיות התפתח במהלך השנים. לדוגמה, הקב"ה הנחיל לנו את מצוות השבת ואת אופיה, ואת "קווי המתאר ההלכתיים שלה", אך חז"ל הם אלו שהגדירו בצורה רחבה וממוקדת כל מלאכה ומלאכה כגון בורר "אוכל, ביד ומיד" וכן הלאה.
אף מחז"ל, האם לא יצתה בת קול מהשמיים ואמרה שהאמת ההלכתית כמו רבי אליעזר ועדיין לא הסכימו חכמים, רבי יהושע, לקבלה? למרות שהיא יצוג של רצון השם, אמת משמיים, עדיין אמרו "אחרי רבים להטות", האמת נקבעת על פי הכללים האלו בכח השכל האנושי, למרות שאולי זה משנה את ההלכה המקורית (האם הקב"ה לא ידע את זה בעת נתינת תורה למשה בסיני?).
אך נתמקד בנושא דידן-
בקשר לרפורמים, בראשותו של גייגר, הסברה טוענת שחז"ל האחרונים (התנאים האחרונים תקופת ריב"ז ואילך) ביצעו דרשות על התורה שלא נאמרו במסורת אלא חידשו בעזרת כללי לימוד (בפרט שיטתו החדשה של רבי עקיבא בלימוד ובעקבותיו שאר תלמידיו), ולכן חלק עצום מהעולם ההלכתי אינו מסיני אלא הוא חידוש של חז"ל האלו.
מכאן הסקתם של הרפורמים, שאין חיוב לקבל את ההלכות האלו, והקבלה שלהם היא הסכמה וצורך חברתי ותו לא. במקרים כאלו, יש צורך לתאם את ההלכה לדור ולצרכיו. (זהו הזרם המרכזי אצל הרפורמים, כמובן שיש דעות קיצוניות לכאן ולכאן, בדיוק כמו באורתודוקסיה שיכולה לנוע בין הרב בני לאו שליט"א לבין השקפת הרב שך והסטייפלר זצ"ל).
בנוגע לקונסרבטיבים, בראשותו של הרב זכריה פרנק זצ"ל בספרו "דרכי המשנה" (הייתי מוסיף את הרב חיים טשרנוביץ בספריו "התלמוד" ו"תולדות ההלכה", אולי הרב מכיר את ספריו "תולדות הפוסקים"), שהם רואים בעולם ההלכה בתורה שבעל פה כדבר שמתפתח שגרעינו ניתן מהבורא יתברך. הוא התחיל בסיני אצל משה רבנו (ואולי הרבה לפני כמו מסורות על גיד הנשה, ברית מילה וכו' שהיו מקיימים לפני מתן תורה) והלך והתפתח בעקבות צרכי הדור.
כך לדוגמה, היו צריכים אנשי הכנסת הגדולה לקבוע אנשי מעמד, לסמוך על קורבנות, לתקן סדרי תפילה, עיטורי תורה וכו', בכל דור הלך הדבר והתפתח בהתאם לצרכיו, כמו הרבה הלכות שנולדו "להוציא מלבם של צדוקים". כמו כן היו לאנשי הכנה"ג והתנאים רצון ליצור חוקה מסודרת של המצוות בצורה אופרציונלית ומפורטת. כך לדוגמה, "עיקר ציצית מדברי תורה, דקדוקיה מדברי סופרים" (ירושלמי).
כך הלאה והלאה, נולדו המון הלכות ממדרש הכתובים, מתוך סברות ("רוצח יהרג ובל יעבור- סברא הוא") ומדרכי לימוד בי"ג מידות. כמו שהרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה א' מציין שב"ד גדול יכול לחלוק על לימוד של ב"ד שקדם לו, למרות שזהו לימוד מי"ג מידות וההלכה נחשבת דאורייתא- "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".
הקונסרבטיבים מאמינים שבהלכות מהסוג הזה (לא מעיקר ההלכות שניתנו בסיני), ניתן להמשיך לדרוש, לסבור סברות, ללמוד מי"ג מידות, וחתימת המשנה לא יכולה לעצור את דבר ה'- צריך ללכת לשופט שבדורך. אם השופטים שבדורנו לא מוכנים להתאים את הפן ההלכתי לדור, והם תקועים בפן הלכתי בן יותר מאלפיים שנה, אז אין סיבה ללכת אליהם.
כמובן שנהגנו אחרת שלא לדרוש יותר ולא לסבור סברות מהתורה וכו', אך מה לעשות שאנו גם חיים ולא נעצרנו לפני אלפיים שנה? בהחלט בעיה. כמובן שהתרוץ "הקב"ה ידע את זה", זה לא תרוץ כאן, שכן לא הוא ציווה עלינו להפסיק לדרוש ולסבור, אלא אנחנו בעצמנו החלטנו, ואנחנו בעצמנו יכולים להחליט אחרת. אני בטוח שאם נתאחד ונחליט, יחייך הקב"ה ויאמר "נצחוני בני".
מקור הסמכות לדעתי נובע מכוח חכמים.
אפשר לומר מכוח המוסד הדתי - "סנהדרין", אולם איני מבין כיצד סנהדרין שהמשיכה לפעול מחוץ לבית המקדש, שגלתה לחנויות וכו' והגיעה ליבנה, ויכלה לפעול ולחוקק ולתקן דרך עליית גג, היא עדיין נקראת סנהדרין (סמכותה פגה רק לעניין נפשות), ואילו כיום שחזרנו לארץ, בתי מדרש מלאים, שו"ת וספרות ענפה מאי פעם מתרחבת בעולם התורני, הקמנו בית דין גדול בירושלים ומתקיים בו "מציון תצא תורה"- האם לא ראוי הוא להיות בעל סמכות לפחות כמו סנהדרין ביבנה?!
אשמח לתשובה לעניין.
נראה לי שאנו תלוים בעצמנו, והגיע הזמן לומר את האמת- היחידים שמעקבים את התורה מלהיות ראויה לדור, מתאימה בסברותיה ודרשותיה וכו', גודרת גדר מתאים לשינוים שעברו בעולם מזה אלפיים שנות, זה אך ורק האומץ שלנו ושלכם הרבנים.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
הנושא כבד המשקל שאתה דן בו - מחייב דיון ארוך ומקיף, שאיני יכול לעשות אותו במסגרת זו.
כדי לדון בו צריך לבקש בראש ובראשונה מהקונסרבטיבים להציג את תפישת עולמם, כי לא טוב שאחרים יתארו את תפישת העולם של תנועה מסוימת.
ואז ניתן יהיה לחדד.
מעריך שהדברים יכללו בין השאר את תשומת הלב שמול האחיזה המתמדת ב״לא בשמיים היא״ יש אין ספור גמרות שמדברות על פסיקה בגלל ״בת קול״, ודברי בעלי התוספות על היחס בין הגמרות השונות שלעתים יש להתייחס ל״לא בשמיים היא״ כאל חריג ולא כאל נורמה. לשאלה זו משמעויות רבות, לא רק היסטוריות, אלא גם עכשוויות, כפי שאתה עצמך התחלת בסוגיה זו.
אין ספק שיש חידושים רבים בחז״ל. אלא שהחידושים התחילו בהלכות נדרים שהם ההרים התלויים בשערה, שבת שהיא מקרא מועט המחזיק את המרובה, ומדובר בעולם של חכמים שמבקשים את ההתחייבות לקב״ה, ולברר את רצונו של מקום. כאשר זו המגמה, אנו מוצאים לא אחת את האמונה העמוקה שאכן ההלכה צריכה להתממש בדרך אחרת עכשיו. המגמה של חז״ל אינה לפתור את הבעיות שלנו. המגמה היא להתכוונן יותר נכון לריבונו של עולם, ועל כן לעתים מתחייבים עדכונים. אבל השורש הוא שבמפגש שלנו עם הקב״ה - אנחנו זזים הצידה ונענים לתביעות ריבונו של עולם, ולא להפך. הנושא היסודי אינו ״צרכי הדור״, אלא ״צרכי התורה״.
לעומת זאת, התפישה הרפורמית היא ש״ההלכה היא מקור השראה - לא מקור סמכות״. בכך אין שום דמיון לעולמנו הרוחני.
זה רק אחד הנושאים. ישנם נושאים מגוונים נוספים המבחינים בינינו ובין אלטרנטיבות אחרות. לדוגמה, שפת הערכים בפסיקת ההלכה. העולם המחויב ההלכה גם משתמש בשפת הערכים אך השפה היסודית שלו היא שפה הלכתית פנימית, הפועלת בכלים הלכתיים. שפה זו נעדרת בתצורה משמעותית מכל התנועות האלטנרטיביות.
כאמור, זה רק ההתחלה, אך אלה הכיוונים.
כל טוב וסליחה על הקיצור