איך לאהוב כל יהודי, לחזק ולשמוח בו?

שלום אחי! מה שלומך?

קראתי את השאלה ששאלת שוב ושוב – וכל פעם אני נהנה ומתפעל מחדש. כמה טוב שיש אנשים כמוך שאכפת להם ממה שקורה סביבם, ועושים מעשים על מנת לשפר תמצב!

אנשים שאכפת להם מחבריהם ומהאמונה שלהם ורוצים לאהוב כל אחד ואחד מהם, שאכפ להם משאיפות חבריהם, מלימוד תורה, ובעיקר - מריבונו של עולם.

מקווה שהקב"ה יעזור לנו להגיע יחד למענה הכי טוב והכי נכון שיש.

מכאיב לראות שיש אנשים שאנו מכירים ומעריכים שלא הכי בכיוון המתאים, שההתנהגות שלהם לא ממש במקום, ולא רק זה – הם אומרים "זה הכי טוב לי" למרות שלעתנו הם יכולים להגיע ליותר. ואולי עוד יותר מכאיבה ההרגשה שאנו אומרים לעצמנו "מה הסיבה שאיננו מצליחים לעזור להם, עם כל ההשקעה והרצון הטוב?".

כתבת בשאלתך שמדובר ב"הרבה חברים שאין להם...". כדאי לשאול - כמה זה "הרבה"? כיתה? מחזור? כל התלמידים בתיכון?

בתור התחלה, אני מציע שניכנס לפרופורציות. לקחת מחברת ולרשום עליה את שמות החברים שלדעתך הקשר איתם הוא באמת טוב (זאת השקעה, וכמעט בטוח שהרשימה לא תכיל את כולם).

בשלב השני שאל את עצמך לגבי כל אחד מהרשימה: "האם יהיה לו אכפת כשאשאל אותו בפרטיות – אתה רוצה ללמוד משו קטן"? ותמחק מהרשימה את שמות אלה ששאלת בפרטיות וסירבו או נמנעו.

כדאי לעיתים קרובות להביט על הרשימה ולחשוב האם יש אדם נוסף עם קשר טוב. וחשוב לזכור: כדאי שהרשימה ותוצאותיה לא ישפיעו על רמת החברות מבחינתך.

עכשיו, זה לא הכי מפתיע שלאלה שסירבו, בחייהם הפרטיים אכפת יותר מהמקצועות שהזכרת. גיל תיכון זה "גיל החרישות". יש רגשות של "קודם כל אסיים את מה שלחוץ עליי, אח"כ בחופש/בישיבה/בצבא יהיה לי זמן וכוח לדברים נוספים ". לא מדובר רק בתורה, אלא גם בטיולים, דיאטות, היכרויות...

אז מה נכון לעשות? כאשר כל אדם חי את חייו הפרטיים (משפחה, עבודה ועוד...) התורה מבקשת ממנו לעשות את מעשיו ביושר ומשותפים לקודש. על זה מתפלל דוד המלך: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" (תהלים, פרק כ"ז פסוק י"ג), בגמרא מפורש ש"ארץ חיים" הכוונה לחיי השוק – "שופינג", תפילה "להנחיל" את הקב"ה בדברים שלא קשורים לקודש. מה זאת אומרת מבחינתנו? למשל, בלימודים – לא לרמות, לא להפריע ועוד... ובנוסף – לקבוע עיתים לתורה. כשנלמד נבין מה (לא מי) רע ומה טוב, ונתרחק מהרע.

הדגשה: עדיף לא להיות בקבוצות בהם יש הרגשה שהנשמה חלילה ניזקת, אפילו אם התוצאה היא להישאר מועטים או חלילה בודדים.

דיברנו על החיים הפרטיים. משאלתך אני מניח שהבנת, אבל אם לא אכתוב – יש לכל אחד בחירה חופשית בחייו מה לעשות, מה להאמין, באיזו רמה ועוד... אולי אחד הגורמים לסיבה של ההימנעות הוא מה שקורה בחיים הפרטיים של האנשים שנשאלו, ומכיוון שהם לא מעוניינים לספר (וזאת זכותם המלאה) אז הם מוצאים את הטענות שכתבת בשאלה. איננו יכולים לדעת וגם לא צריך לדחוק בהם לספר. מה שכן אפשרי הוא מה שהצעת – לאהוב כל אחד, ואז ההשפעה על בחירתם תגדל. אבל זה לא פשוט, בשביל ליישם את זה צריך להבין קודם מה הכוונה במושג "אהבת הבריות", אחר כך – כיצד לפתח את התכונה "ראיית הטוב"?

"אהבת הבריות": בכל יהודי טמון פוטנציאל עצום להיות צדיק כמשה רבנו ואפילו יותר! לכן הקב"ה מאמין בנו ושם את נשמתנו חזרה בבוקר בכל יום. תכונה זאת הייתה גם לאהרון הכהן – "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". חכמים מפרשים דבר חשוב: אלו לא שלבים אלא 4 מעשים נפרדים, שתוצאתם ההתקרבות לתורה!

באהבה, ברדיפה ובאהבת הבריות – "כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו, והיה מרבה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר – 'אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן שידבר עמי. ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב!' ונעשה מתלמידיו" (רמב"ם למסכת אבות, פרק א' משנה י"ב). ההתקרבות לריבונו של עולם היא לא העניין המרכזי במעשיו של אהרון כאן, למרות שהיה מאושר כזה קרה.

כיצד לפתח ראיית הטוב: ראיית הטוב הכוונה לראיית הדברים הטובים שיש בכל דבר, להדגשתם במוחנו וברגשותינו. כדי לפתח תכונה כאת כלפי אדם אחר צריך קודם לפתח אותה כלפינו! מה הכוונה? איזה דברים טובים יש בנו, מה הגורמים לכל מעשה ומעשה בחיינו הפרטיים, במעשינו הרעים לנסות לתת סנגוריה (אמיתית) ועוד... מתרגלים זאת ללא הפסקה. ולאחר מכן כמעט מיד מגיעה ראיית הטוב באחר – כל הדברים שתרגלנו מופנים לאחרים, מכיוון שבכל אדם מישראל יש דברים טובים "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו, פרק ס' פסוק כ"א).

סיכום: יישר כוח אדיר שאתה שם לב לחיי חבריך ולמצב אמונתם ועושה מעשים. כדי לא להתייאש כדאי תמיד להיות בפרופורציות ולשאול את עצמנו (על דף) עם מי עדיין לא ניסינו ומתוכם עם מי יש סיכוי.

זה לא הכי מפתיע שלאלה שסירבו, בחייהם הפרטיים אכפת יותר מהמקצועות שהזכרת. גיל תיכון זה "גיל החרישות". בנוסף, אולי אחד הגורמים לסיבה של הסירוב וההימנעות הוא מה שקורה בחיים הפרטיים של האנשים שנשאלו.

התורה מבקשת מהאדם לעשות את מעשיו ביושר ומשותפים לקודש בחייו הפרטיים.

הקב"ה מאמין שטמון בנו פוטנציאל עצום להיות צדיקים כמשה רבנו ואפילו יותר!

אהבת שלום, רדיפת שלום, אהבת הבריות וקירוב לתורה הם 4 מעשים שונים, שחיבור הראשונים יחד יכולים להיות התוצאה של המעשה הרביעי.

כשמפתחים ללא הפסקה את ראיית הטוב שבעצמנו כמעט בטבעיות מתפתחת ראיית הטוב באחר ושמחה בו.

לימוד ועשייה: לימוד - אני מציע לך להתמקד בקביעות בספר מוסר אחד (רק אחד) עם איזה מפרש שבא לך, ובספר חפץ חיים-שמירת הלשון היומי (הארוך או המקוצר). בקביעות וללא בעומס. אם תרצה, תוכל גם ללמוד את הספר "עיין ערך יהדות" – הרב חגי לונדין" שאפשר לקנות כאן http://www.zolsefer.co.il/%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%A8%D7%9A-%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%92%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%9F.html

עשייה - ככל שמכל הלב ובדוגרי אתה נהיה אדם טוב יותר, מחייך, משמח, עוזר לאחרים, רואה את הטוב ועוד... אפילו ברגעים מעטים ובדברים קטנים – אנשים מושפעים מבחוץ ושואלים את עצמם האם באמת כדאי להתחבר אליך, והאם מה שגורם לך לעשות כך הוא התורה שאתה למדת, "אולי זה שווה את המאמץ".

מקווה שעזרתי. אם לא היה מובן משהו או שיש לך עוד שאלה, תגובה, הערה, הארה ווואט אבר – אתה מוזמן לשלוח לי למייל.

מאחל רק טוב, וב"הצלחה רבה בכל מעשי ידיך!

דורון

dozkih@gmail.com