אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה - ודרשן. שבת י"ג ע"ב.
פרשת אמֹר פותחת בדינים המיוחדים לכהנים, ולכן בחרו חז"ל כהפטרה את נבואת יחזקאל המפרטת את דיני הכהנים בעת הגאולה. אך המעיין בדינים המצויים בהפטרה, כמו גם בנבואות נוספות בספר יחזקאל, יבחין בהבדלים בין הדינים שמתאר יחזקאל לדינים המפורטים בתורה.
כך לדוגמא, בעוד שפרשתנו אוסרת את האלמנה רק על הכהן הגדול (ויקרא כ"א, יד), ואילו שאר הכהנים אסורים רק בגרושה (כ"א, ז) - הפטרתנו קובעת שלגבי כלל הכהנים "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים" (יחזקאל מ"ד, כב), ומאידך גיסא, ההפטרה מזכירה היתר שלא מופיע בתורה לפיו "ְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן" (שם) - מותרת לכהנים.
לפי ההפטרה, הכהנים "בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר" (מ"ד, יז) - זאת בניגוד למרבית בגדי הכהונה המתוארים בתורה כעשויים מצמר הצבוע בצבעים שונים (שמות כ"ח, א-מג). ההפטרה מסתיימת בפסוק "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים" (מ"ד, לא) הנראה תמוה - שכן לפי דיני התורה גם לישראל אסור לאכול נבלה וטרפה, ועולה השאלה מדוע ייחד יחזקאל איסור זה דווקא לכהנים?
בסוגיות התלמודיות העוסקות בסתירות השונות שבין נבואות יחזקאל לדיני התורה, ניתן למצוא גישה המנסה ליישב כל סתירה באופן פרטני, ומולה גישה הטוענת שאין בכוחנו ליישב סתירות אלו - עד שיבוא אליהו וידרשן. כך, לדוגמא, שואלת הגמרא לגבי האיסור הייחודי לכהנים בדבר אכילת נבילה וטרפה: "כהנים הם שלא יאכלו - הא ישראל יאכלו?! אמר רבי יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר: כהנים צריכים איסור זה, שכן עלול היית לומר: הואיל והותרה מליקה לגביהם בחטאת העוף - תותר להם גם נבילה וטרפה, בא הפסוק ומשמיע לנו שאין הם מותרים בכך" (מנחות מ"ה ע"א, בתרגום לעברית).
מלשון תשובתו של רבי יוחנן ש"פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" (שנאמרה כתשובה כללית גם לגבי הסתירות האחרות) - משמע שעתיד אליהו לדרוש את נבואתו של יחזקאל, ולהעמיד את ההלכה על פי הדינים הכתובים בתורה. גישה זו מתאימה לדברי הרמב"ם המדגיש ש"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת... הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות - אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה אשר לא צוהו" (הלכות יסודי התורה, פ"ט ה"א).
בצורה זו הבין גם רש"י את מעשיו של חנניה בן חזקיה המתוארים בדרשתנו. לפי שיטתו, חנניה בן חזקיה ישב בעליה דרש את דברי נבואת יחזקאל, והראה כיצד ניתן להתאימם לדברי התורה, ובכך הצילם מגניזה.
לעומת זאת, הסבר שונה וייחודי מצוי בפרושו של הראי"ה קוק לדרשתנו. לפי הסברו, חנניה בן חזקיה דרש דווקא את דברי התורה, והראה כיצד ניתן לדורשם כך שיתאמו את נבואתו העתידית של יחזקאל. הרב קוק מדגיש, שדבריו הנחרצים של הרמב"ם כנגד כוחו של הנביא "לפרש במצוה מן המצות", מופנים אך ורק כלפי הנבואה והבאים משמה, אך "כֹח בין-דין יפה לחדש ולדרוש בתורה, כל בית-דין לפי הבנתו, ואין לך אלא בית-דין שבימיך. וכשישראל הם על מכונם, ובית-דין הגדול יושב במקום אשר יבחר ה , אז אין צריך לשום חתימה והמשכה לאיזה הוראה קבועה מדורות שעברו, כי אם בדברים שהם קבלות ברורות הלכה למשה מסיני - אבל כל הוראות מסופקות צריכות להחתך על פי בית-דין הגדול" (עין אי"ה, שבת א, עמ 40).
בהמשך מסביר הראי"ה שיחזקאל חזה בעיני רוחו את התוצאות המהפכניות של הדרשות העתידיות של בתי-הדין שעתידים לקום לישראל, שבכוחם יהיה לדרוש את התורה מחדש, בהתאם למציאות החדשה ולמצב הרוחני הייחודי שיהיה בעת הגאולה. תפקידו של חנניה בן חזקיה היה להראות כיצד - באופן פוטנציאלי - יכול בית דין עתידי לדרוש את דברי התורה, כך שנבואת יחזקאל תתאר את תוצאת הדרשה.
דבריו אלו של הראי"ה, מבוססים על דברי הרמב"ם עצמו המתאר את כוחו העצום של בית-הדין הגדול לדרוש את התורה, אף בניגוד לצורת הדרישה של בתי הדין בדורות הקודמים (הלכות ממרים פ"ב, ה"א). הפערים הגדולים בין נבואות יחזקאל לבין דיני התורה כפי שאנו מכירים אותם כיום, ממחישים את עוצמת הדרישה הנתונה בידי חכמי ישראל, שמטרתה היא התאמת מצוות התורה למציאות החיים המשתנה. חלק מתפילתנו לגאולה שלמה, כוללת בתוכה גם את תפילתנו להשבת בית דין הגדול, שיהיה לו את הכלים ואת הרשות - לדרוש את התורה מחדש ולהתאימה למציאות חיינו.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ממכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.