חז"ל בתלמוד הירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) השוו תלמיד חכם שמת לספר תורה שנשרף, אך בתלמוד הבבלי נאמרה השוואה זו על כל אדם מישראל. רש"י הסביר שהדמיון בין הצער על ספר התורה שנשרף לבין הצער על כל אדם שמת נובע מההנחה שאותו אדם היה יכול עוד ללמוד.
ברב איתם הנקין, ידידי ורעי, התקיימו שני התנאים. מחד גיסא, תלמיד חכם. מאידך גיסא, אדם צעיר שעוד היה יכול להתגדל רבות בתורה.
קטונתי מלהספיד אדם שלם כמוהו, וממילא כיון שאין מספידים במועד, אציין רק מעט קווים לדמותו.
איתם גדל בשכונת גבעת שאול בירושלים, וכפי שאמר לי פעם בחיוך: "בסוף הכל איכשהו קשור לשם". אמנם כשאמר לי את המשפט הזה, הוא התכוון לדמויות שלמדו במוסדות בשכונה (ישיבת 'מרכז הרב', ישל"צ, מכון מאיר, ואפילו ביה"ס נועם ות"ת מורשה), לימדו בהם או גרו בשכונה. אבל עכשו המשפט התמים הזה מתקשר לי באופן ישיר למקום מנוחתם האחרונה של איתם ונעמה הי"ד.
אופיו המרדני גרם לו בילדותו ובנעוריו להתנגשויות עם המוסדות שבהם למד, עד שמצא את מקומו בישיבת 'חיצים' באיתמר. הוא החל להדריך בתנועת אריאל ולכתוב לעלון התנועה. עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית עבר ללמוד בישיבת ההסדר בקרית ארבע. במהלך לימודיו לפני הצבא הכיר את נעמה, והתלבט לגבי אופי שירותו הצבאי. בסופו של דבר, הוא בחר בשירות קרבי. התגייס לגולני והתחתן עם נעמה. למרות נישואיו, הוא יצא לקורס מ"כים - דבר שהאריך את שירותו הצבאי. את מגוריהם בתקופה זו קבעו איתם ונעמה ביישוב פדואל, ליד הוריה. הוא הספיק ללמוד מעט בישיבת פדואל, ופרסם בתקופה זו מעט הומורסקות. כשתמהתי על סוגה זו של כתיבה, הוא אמר לי בהתנצלות שבתקופה זו קרא ספרים של אפרים קישון, והוא כותב בסגנון שהוא קורא. לימים ראיתי את העיקרון שציין מתיישם גם בתחום העיון, ההלכה וההיסטוריה.
עם סיום שירותו הצבאי, עברו הזוג הנקין לירושלים. שם עבד איתם במשרה חלקית, אך מדי יום היה נוסע לקרית ארבע ללמוד בישיבה (ללא חובה, ואף ללא מלגה). בתקופה זו התקרב לרב דב ליאור ולרב אבי סמוטריץ'. בהפסקת הצהריים בין סדרי הלימוד השקדני והמעמיק שהיינו לומדים, היה איתם מבלה בספרית הישיבה ואוסף חומרים שלימים שובצו במאמרים פרי עטו. יום אחד הציע לי להקים לתחיה את ביטאון הישיבה 'עלוני ממרא'. הצטרפתי אליו בספקנות, ספקנות שהתבררה כמיותרת לחלוטין. איכות המאמרים ב'עלוני ממרא', עם העיצוב המושקע (מעשי ידיה של נעמה, כמובן) ואיתם כמנוע ראשי הציב את העלון בראש העלונים הישיבתיים, ובשורה ראשונה עם עלונים תורניים אחרים. לצד הכתיבה והעריכה ב'עלוני ממרא', המשיך איתם לעמול בלימודי ההלכה עד שהוסמך לרבנות. איתם המשיך במקביל לכתוב בבמות נוספות (עם עזיבתנו את הישיבה, גווע העלון, ואיתם פנה לערוך בעלונים אחרים, לצד פרנסתו כעורך ספרים במכון לרבני יישובים), וקשר קשרים עם ידענים ומומחים שהתפעלו מידיעותיו ויכולת הניתוח שלו.
אחד מאלה שהתפעלו ממנו ביותר, היה הרב דוב ליאור שליט"א, רבה של קרית ארבע וראש הישיבה בה שכתב לו הסכמה מופלאה בשבחים שבה (כפי שגם אמר לי הרב ליאור בע"פ) לספרו הראשון שעסק בצורה למדנית ביותר ביחס הנכון לחרקים באוכל. ספרו השני שאותו כתב עם הרב אברהם וסרמן עסק באופן היסטורי ביחסו של הרב קוק לציונות המעשית בארץ ישראל. לאחר התלבטויות רבות, פנה איתם גם לכיוון מחקרי-אקדמי ועסק בהיסטוריה של הישיבות ורבניהן באירופה במאתיים השנים האחרונות. בתחילה למד באוניברסיטה הפתוחה, לצד לימודי ההלכה שמעולם לא הזניח והראה בקיאות עצומה בתחום זה, כמו בכל תחום אחר שעסק בו. בהמשך עבר לאוניברסיטת ת"א שם עמל על כתיבת הדוקטורט שלו על החפץ חיים. לימד במדרשת 'נשמת' בירושלים ובמקומות נוספים, ולמרות פרסומיו הרבים, נשאר תמיד צנוע, עדין לסובבים אותו, ידען ודייקן ובעל חוש הומור שידע להשתמש בו במידה הנכונה.
איננו יודעים חשבונות שמים, אך לא כך תיארתי לעצמי את סיום חייו של הרב איתם הנקין. דיו רבה עוד נותרה בקולמוסו. תורה גדולה שנגדעה באכזריות, כמו חייה השלוים של משפחת הנקין. וכל בית ישראל יבכה את השרפה אשר שרף ה'.