פעם שוחחתי עם אדם חשוב ומשפיע, שאינו מקיים אורח חיים של שמירת תורה ומצוות. במהלך השיחה, סיפר לי בן שיחי על תוכנית לימודים בה השתתף, שחשפה אותו ואת חבריו לזרמים נוספים ב'יהדות'. היהדות לא שייכת רק לפרשנות של הזרם שלכם הדתי, כך טען בלהט, יש עוד זרמים ופרשנויות כדוגמת - הרפורמים והקונסרבטיבים.
בסיומה של תוכנית הלימודים, נסעו משתתפיה לטיול בחו"ל, בו נחשפו לאורח החיים של הזרמים המדוברים. באחת משבתות המסע, התארחו המטיילים בטמפל רפורמי, ואחת המשתתפות התעטפה בטלית גדולה, ו'עלתה לתורה'. כשיצאתי משם, חתם בן שיחי את סיפורו, אמרתי לעצמי, ש'אם סבא שלי היה רואה את מעשי, איני יודע כיצד היה מגיב, אך מה שבטוח שהוא היה מוחק אותי מהרשימה של הירושה'.
סיימתי את השיחה עם המכר, נפרדנו בידידות, ופתאום נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי - אותו יהודי יקר, אינו שומר שבת, אינו מקפיד על מצוות התורה, ומבחינה תורנית - השתתפות בתפילה בטמפל רפורמי וצפייה בעליה לתורה של אישה היא הבעיה הקטנה שלו. (כידוע, אין מצווה מפורשת בתורה - לא להתפלל לטמפל רפורמי, זהו 'רק' מנהג ישראל ב200 השנים האחרונות, ובוודאי במבט פשטני - אין להשוות זאת לחיוב לשמור על מצוות התורה).
אם כך, התקשיתי, מדוע לאותו יהודי ברור שכל העבירות לא מוציאות אותו מהרשימה של סבו, ואילו השתתפותו בתפילה רפורמית מרחיקה אותו כל כך מסבו?
התשובה היא פשוטה. הרגשת הבטן של היהודי הפשוט, ואפילו הרחוק ביותר מתורה ומצוות, שיש רק פרשנות אחת ליהדות, הדרך המסורה לנו מדור לדור. אותו יהודי אומר לעצמו - אפילו אם איני שומר על אף מצווה ממצוות התורה, הרי עדיין היהדות שלי היא היהדות של סבא. אולם אם אני נותן פרשנות אחרת ליהדות, הרי אני משתייך ליהדות אחרת, וניתקתי את עצמי מסבי. (וכבר היטיב לבטא זאת, מי שאמר - 'בית הכנסת שאני לא הולך אליו הוא בית כנסת אורתודוכסי').
יש אנשים שחושבים לקרב יהודים ליהדות בכך שיקצצו ויניחו דרכים עוקפות ליהדות. יתכן שלטווח קצר הם ינחלו הצלחה מסוימת, אך לטווח הארוך עם ישראל (וכל אדם) מחפש את אלו שאומרים לו את האמת. אכן, צריך להביא את היהדות בדרך יפה ומקרבת, אך לא לקצץ מהאמת.
כך מוצאים אנו בבחירת מנהיגם הגדול של ישראל - משה רבינו. משה מסרב ליטול את המושכות בנימוק - 'כי כבד פה וכבד לשון אנוכי'. למשה אין עטיפה יפה אך יש אמת גדולה. הקב"ה פותר לו את הבעיה וממנה את אהרון להיות נביאו, אך לא מוותר על הגובה והקדושה של משה רבינו.
יש מהמפרשים שמבארים, שמשה היה כבד פה וכבד לשון, דווקא כדי להבליט את העובדה שעם ישראל הלך אחר האמת ולא אחר המליצות החיצוניות.
וכך מספרים על החפץ חיים, שפעם אחת בימיו נגזרה על היהודים גזירה קשה. ישבו ודנו בעניין גדולי ישראל, והחליטו לשלוח את החפץ חיים זיע"א, להשתדל בעניין אצל ראש הממשלה הפולני. היו שערערו על ההחלטה, שהרי החפץ חיים כלל לא ידע לדבר פולנית, ולשתדלנות מסוג זה עדיף, לכאורה, לשלוח אדם שידע לדבר בצורה רהוטה וישכנע את ראש הממשלה, אך גדולי ישראל החליטו לשלוח את החפץ חיים.
החפץ חיים היה באותה שעה כבר זקן מופלג, ונשאו אותו לפגישה על גבי כסא. חבוש היה בבגדים פשוטים וקסקט לראשו, ולמשקיף מן הצד נראה היה שהפגישה נדונה לכשלון.
החל החפץ חיים לדבר בהתרגשות ובבכי על העניין שלשמו בא, והמתרגם הפולני רצה לתרגם את דבריו. אך ראש הממשלה היסה אותו בתנועת יד, באומרו - 'את שפת הלב אין צורך לתרגם'.
והנה, למרבה ההפתעה, כשסיים החפץ חיים את דבריו, נעתר מיד ראש הממשלה הפולני לדבריו, וביטל את הגזירה. זהו כוחו של איש אמת, וכוחה של אמת גדולה.
בימים אלה, מהווה נקודה זו לוז הוויכוח בתוך הציונות הדתית. יש שמנסים להציג וויכוח זה כוויכוח בין השואפים לקרב את העם ליהדות (בנושא - הגיור, 929, חינוך מעורב/תורני ועוד) לשואפים להסתגר ב- ד' אמותיהם ואינם קשובים לעם כולו. אך האמת היא, שהאוחזים בקריאה להופיע את האמת בטהרתה, מאמינים שבטווח ארוך דרך זו תחבר את העם ליהדות. במוסדות הגרעין בנתניה, אנו פוגשים יום יום יהודים רבים, שכיפת שמיים לראשם, ואף לא מקיימים את השבת במלואה בביתם, ומעוניינים לשלוח את ילדיהם לחינוך תורני דווקא בגלל ש'אם דתי - אז דתי באמת'.
נמשיך כולנו לשאת את האמת ברמה, לעוטפה בעטיפה יפה, וסופה להתפשט לכלל ישראל.
הכותב הוא ראש הגרעין החינוכי וישיבת 'אורות נתניה', מרבני דרך אמונה