אודה על האמת. עצרתי באמצע. לא יכולתי לשמוע עד הסוף דברים של שתי נשים יקרות שעושות הרבה טוב כל אחת בתחומה אך מרשות לעצמן בפודקאסט שנפוץ לכל עבר לערער על אבני יסוד בעולמנו האמוני, הדתי והרוחני.
לא רק הרבנית מלכה פיטרוקובסקי נפגשת עם קושי וכאב אנושי. כל איש הלכה, רב, פוסק, רבנית או יועצת הלכה שנפש מרגישה בקרבו מרגיש את הקושי הזה דבר יום ביומו. שאלות אינספור נשאלות ומאחורי רבות מהן מסתתר סיפור: סיפור של בני אדם שנקרעים בין יצרם ליוצרם, שחפצים לעבוד את הבורא (שאילולי כן לא היו שואלים) אך נקלעים למתח פנימי כתוצאה מכך. לא רק היא נושאת את הכאב הזה בקירבה, לא רק היא מתהפכת על משכבה ותוהה כיצד בכל זאת ניתן לסייע לאיש או לאישה שפנו אליה ונפשם בשאלתם.
- לבחון איסור נגיעה בזמן נידה: הדברים של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שעוררו סערה
- "חוסר אונים": תגובתו של הרב אברהם סתיו
נכון. לא קל להיות יהודי. לא קל לשמור תורה ומצוות. לא בחרנו בחיים קלים – בחרנו בחיים של משמעות. ראש חודש חשוון היום ואמרנו כולנו הבוקר – "אנא ה' כי אני עבדך" עבדי ה' אנו ומקבלים בהכנעה את ציוויו ואת תורתו – תורתנו שהיא תורת אמת. הבחירה להיות עבדי ה' היא בחירה מושכלת דבר יום ביומו. הבנה שקטנים אנו אל מול האינסוף האלוקי והבנתנו האנושית עם כל ערכה וחשיבותה דלה אל מול התורה שקדמה לעולם.
יש קושי אנושי גדול בעולם. הוא גם הגיע לממדים אדירים בחצי שנה האחרונה עם המגיפה שאנו בתוכה. אין ספק. הקושי הזה פעמים רבות מתנקז לנקודת המפגש שבין התורה וההלכה לבין האינסטינקטים האנושיים החומלים. האינסטינקט האנושי – בא לעיתים ותובע – "תוותר", "תרפה", אל תהיה "דוס", "תשחרר קצת..." אבל לא על היותנו עבדי ה' אנו מוותרים ולא על הלב המרגיש שבקרבנו. ליבנו לב חומל ונפשנו נפש רגישה ואף על פי כן לא נוותר על שום תג ותג מערכיה של תורת אמת.
שאלות גדולות הועלו בפודקאסט המדובר. יש מונח הלכתי שנקרא תיק"ו וסוגיות תלמודיות לא מעטות מסתיימות בו. אותם אמוראים גדולי עולם שאנו רק ננסים על גביהם – סיימו באמירה זאת סוגיות רבות. הם השתמשו במונח זה כשנקלעו לצומת הלכתית בה בחרו שלא להכריע. הם הבינו שהדברים עמוקים ורחבים והקושיות קושיות אמת, ולפיכך מתוך הכרת גודל (או קוטן) מעלתם אמרו בריש גליי שהם ממתינים עד שיבוא אליהו ויתרץ. ואנו כננסים על גבי ענקים.
אין ספק כי הקושיות אותן העלו הדוברות אמיתיות ונוקבות. הכאב כאב גדול והקושי מצריך מענה אמיתי והתייחסות כנה (ודומני שאין איש הלכה אחד שלא מתייחס כך לסוגיות אלו) אך מציאת מענה כגון זה שהוצע, שמוותר על ערכים של נצח במחיר מענה נקודתי בר חלוף (שגם איני בטוחה שהוא בכלל מספק דיו) – לא זאת דרכנו והסכנה בהליכה בדרך זאת גדולה.
הסכנה הגדולה ביותר, היא הסכנה לעבור את הגבול. העולם היהודי כבר היה בצומת הזאת לפני כ-150 שנה עם יצירתה של התנועה הרפורמית. תנועה שהלכה צעד אחד רחוק מדי והוציאה את עצמה מחוץ לגבולות האורתודוכסיה. אל נא נגיע שוב למקום המסוכן הזה.
חכמים, היזהרו בדבריכם. המהירות העצומה בה נפוץ מידע ורעיונות חדשים בעידן הניו-מדיה הוא ברכה גדולה מחד אך סכנה עצומה מאידך. מספיק אחד שייקח את הדברים ויישם אותם כהבנתו, שישתמש בדברים שנאמרו בריש גליי וכוונו לכתחילה כלפי סיטואציה מסוימת כלפי חייו שלו והם ישמשו לו כהיתר לעבור על איסורים שבחלקם לפחות הם איסורי תורה – ואוי לנו. כבר היינו בסיטואציות כאלה פעמים רבות מספור בהיסטוריה הקרובה, הדוגמאות רבות וד"ל. אל חשש, התורה היא תורת נצח ותגבר על כל התלאות הללו אך מה יהיו המחירים שנשלם בדרך..
"מן המיצר קראתי י-ה – ענני במרחב" – מן המיצר אנו קוראים לה' יתברך - מן המיצר האנושי, האישי, מעומק המצוקות הנגלות סביבנו – מתפללים וקוראים לה' ומייחלים כי יעננו במהרה ונצא אל המרחב לגאולה וישועה. אנא ה' כי אני עבדך.
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא יועצת הלכה, רבנית אולפנת אמית להב"ה, מרצה במכללת אורות