אזור התעשייה: הכירו את אסף וול

אסף וול מתגורר בניר עציון שעל הר הכרמל בצפון הארץ (זאת למרות שרבים מאמינים שהוא גר במצפה הילה), שותף ומנהל פיתוח עסקי ב'מתכנה, מרצה מן החוץ באוניברסיטת חיפה בחוג למקרא. הוא גרוש, פלוס תאומים אינטנסיביים, פלוס חתולים.

(צילום: גיל סלוביק) בתמונה: אסף וול ומרלי, שותף בכיר במתכנה

איך התחלתי, מה עשיתי קודם:

קודם הייתי גורנישט. כמו רוב בני המגזר שהגיעו לתקשורת, האחראי על העניין היה אורי אורבך שאהב משהו ששלחתי לו ושנרתם לפרוייקט גורנישט שנמשך ארבע שנים. אני חושב שאני האדם הראשון שקיבל עבודה אמיתית ומשכורת כשהניסיון הרלוונטי בקורות החיים שלו התמצה בכתיבת טוקבקים. לאחר מכן הגעתי כעורך קריאייטיב ופשקווילים למגזין מוצש, אותו ניהל ביד רמה אלעד טנא. מאוחר יותר הקמתי יחד עם גיל סלוביק ודרור גליקסמן את ה"מתכנה", שהיא בגדול מערכת המייצרת תוכן עבור מותגים ונותני שירותים במקום עבור אתרי חדשות, עיתונים, או תכניות טלויזיה. המתכנה קיימת כשלוש שנים ומעסיקה היום כחמישה עשר שכירים ופריאלנסרים.

הישגים מרכזיים שאני גאה בהם:

קודם כל זה שאני שורד בתור יהודי במזרח התיכון, זה כבר מרשים אותי מאוד. דבר שני שנולדתי להוולד לתוך המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש, טובה אפילו ממשפחת זגורי. גם היותי אב לתאומים היא דבר בלתי נתפס מבחינתי, אפילו שהם כבר בני קרוב ל10. בנוסף אני גאה ביכולתי המצויינת לבחור לעצמי חברים כל כך ראויים - לו היתי יודע לעשות כסף כמו חברים, ללא ספק הייתי יכול להלוות לשלדון אדלסון כמה ג'ובות. עם זאת אני חושב שההישג המרכזי שלי הוא היכולת להתמתן, להסתבלן ולגלות מעט יותר איפוק (יחסי) כלפי הסביבה.

פספוס אחד בקריירה:

המילה "קריירה" לא ממש נמצאת בתודעה שלי, אני לא מכוון מטרה. בכלל, אני אדם מאוד לא הישגי. יש לי איזה דחף לבצע משהו באותו זמן, אז אני נניח עושה תואר שני. או דוקטורט, או מקים חברה. זו לא חלק מתכנית גדולה יותר אלא סוג של אימפולסיביות. עולם התקשורת או האקדמיה או מה שלא יהיה, מעניינים אותי נכון לאותו הרגע. אני משתעמם מאוד מהר זה יתרון וזה חסרון - למזלי אני חי בתקופה המקדשת את הפרעת הקשב כך שאין לי תחושות החמצה גדולות מדי.

יוצאת מהכלל בעניין זה היא אמביוולנטיות לגבי החלטתי שלא ללכת למקצוע הרפואה ומשם לפסיכיאטריה, זאת למרות קול קטן בראשי שהורה לי לעשות זאת (סתם). הנושא מסקרן אותי עד היום. עמדתי בדרישות הסף אך למרות היותי חלק מעם הנצח, היה ברור לי שלא אוכל לדרך הארוכה. נרשמתי ללימודי פילוסופיה בחוג החיפאי שבראשו עמד אז יובל שטייניץ. לא מתנצל.

רגע אחד לנצור:

הייתי אומר שלידת התאומים שלי. זה קרה באחת הקומות העליונות של בי"ח רמב"ם. במהלך הלידה נחת מסוק יסעור במנחת שנשקף מהחלון, מנחת שהכרתי היטב משירותי כחובש מוטס בחיל האויר. ידעתי שעצם העובדה שהגיע יסעור, שהוא מסוק גדול, אין זה סימן מבשר טובות. לא יכולתי שלא להתבונן מהחלון ולספור את האלונקות שיצאו מהכבש האחורי, שתים עשרה במספרן, תוצאת אירוע בהר דב. כמה דקות אחר כך יצאו התאומים לאויר וקשה היה לי להמלט מהמחשבה שמי שנולד בקומה הרביעית עלול חלילה להגיע בסופו של דבר ליחידת הטראומה שבקומה הראשונה.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר:

קודם כל אני מזנק בבעתה. מה עם הילדים? הסנדוויצ'ים? למה יש בבית שלושה חתולים? חרדה גדולה מפני מה שהילדים צריכים להביא היום לבית ספר: חולצה לבנה? שתי ביצים, קוויאר-בלוגה וחצי תפוח אדמה? אחרי שאני מפזר את הילדים לארבעת רוחות השמיים אני נותן גז בדרך לרכבת בימים אי זוגיים. לאחרונה רכשתי מיצובישי ספורט (בתכנית מימון לשנתיים, תרגעו) המאפשרת לי להגיע בזמן לתחנת הרכבת בעתלית, שם יש לי את הפרלמנט הקבוע של הקרון הראשון עד לתל אביב. בימים זוגיים אני עושה את הדרך לאוניברסיטת חיפה למגינת ליבו של מנוע המיצובישי העובר מבחן מסלול מפרך בעליה לקיבוץ בית אורן. האם ידעתם שחברת מיצובישי ייצרה גם את מטוס הקרב היפני העיקרי "זירו-סן" שהשתתף גם בתקיפת פרל הארבור? מעניין אם גם הוא שתה כל כך הרבה דלק.

מה אתה הכי שונא בעבודה שלך:

כדי לענות על השאלה הזו, כיהודי, אני חייב לפצוח במעשייה. בילדותי לא פעם נהגתי להציץ לתוך חדרו של אחי הצעיר ממני בשנתים, איתי. הוא עד היום לא יודע מזה, הייתי מביט בו מכין שיעורי בית, פשוט יושב וכותב דף אחרי דף. אני לא הייתי מסוגל לשבת אפילו דקה אחת מה שגרם לי לצרות צרורות. בדיוק מאותה הסיבה אני שונא בעבודה שלי את שותפי גיל סלוביק. גיל הוא כמו חיל האויר שתמיד מביא תוצאות או קוין מק'גי למי שזוכר, הסנטר של מכבי ת"א שלא משנה מה היה קולע 35 נק' למשחק ומוריד 15 ריבאונדים. לא חשוב מה - גיל נותן את העבודה. יושב ומפיק בפס ייצור מאמרים, תסריטים, כתבות ומה לא - גשם, שמש, מלחמה או התקף לב, הבנאדם תמיד מוכן ומתוקתק לפני הזמן. עבור אדם הסבור כי הדד-ליין הוא המוזה הטובה ביותר, זה דבר בלתי נתפס, בלתי נסבל. איך עושים את זה. אני שונא אותו.

איך נראית השבת שלך:

לאחר הבישולים לשבת, בעיקר בטלה אין סופית, חוסר מעש, עצלות וכל המילים הנרדפות לכך, הכל כמובן בכפוף לרצונם הטוב של הילדים, לרוב הם אינם משופעים בו. אני מוותר על עיתוני השבת לחלוטין. אני איש של ספרים למרות שהפסקתי לקרוא פרוזה עם השחרור מצה"ל. בשבת אני נהנה במיוחד מרכילות עתיקה באכדית, מביוגרפיות של פילדמרשלים גרמניים ומהמון היסטוריה צבאית: נאצים, חוות סיניות, מהפכות, ברברים נגד אימפריות ושאר אירועים שאני מוכן לעשות הכל כדי לקרוא עליהם אך לעשות יותר מהכל כדי לא להשתתף בהם.

מודל לחיקוי במקצוע:

המודלים שלי לחיקוי אינם קשורים בהכרח למקצוע, רבים מהם אנונימיים לגמרי ולא יגידו דבר לרוב הקוראים שכן הם מגיעים מתחום התיאוריה הצבאית המביאה לידי מיצוי עליון של מחשבה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מזל ואומץ לב. מחוץ לכך הרב עובדיה יוסף ופרופ' לייבוביץ' הם מודלים נערצים לחיקוי בעיני בשל תכונתם לומר ללא מורא את דעתם ויהי המחיר אשר יהיה. בתחומי התקשורת אורי אורבך הוא מורי ורבי ומאיר שלו הוא לגבי אחד האנשים שאני יודע בדיוק מה יכתבו על כל עניין, הנעלם הגדול הוא כיצד יעשו זאת ואני מוקיר אותו כדוגמא, לא בשל התוכן אלא בשל סגנונו הבלתי ניתן לחיקוי.

איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו:

הרבה אנשים מוכשרים, המון אנשים אמביציוזיים, מתי מעט שניחנו בשניהם.