Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
לידעתכן: ל"אוכל של אמא" יש מחיר - כיפה

לידעתכן: ל"אוכל של אמא" יש מחיר

אצל אימהות כל מה שקשור באוכל עובד בעוצמה רגשית גבוהה פי כמה בסולם ריכטר מאשר אצל האבות. האם זה יכול להשתנות ?

חדשות כיפה מרים אדלר 27/03/17 10:40 כט באדר התשעז

לידעתכן: ל"אוכל של אמא" יש מחיר

אסוציאציות לארוחות עשר:

תנו לי לנחש: אי שם על הסקאלה שבין ריח תפוז מרוכז מדי לוויכוחי בוקר נצחיים על כן או לא (שוב?!) שוקולד.

יפה. ועכשיו:

שכחתם/ן להכין לילד/ה סנדוויץ'. והוא או היא הלכו לבית הספר ללא אוכל.

מה אתםן עושים/ות? ואיך אתם/ן מרגישים/ות עם הכישלון?

כל מי שאינו/ה אם לילדים, כולל אבות: "כישלון? אל תגזימי. אני אקפיץ לו סנדוויץ' או שיום אחד הוא יסתדר. יש לחם במקרר של חדר מורים".

אימהות: "זה כישלון. אני אקפיץ לו סנדוויץ' או שיום אחד הוא יסתדר. יש לחם במקרר של חדר מורים, שלא תחשבי שאני מזניחה... אני אמא טובה בדרך כלל".

יש יוצאי דופן וגם יוצאות דופן. אגב, אני בכלל לא מזלזלת באבות שמגדלים את ילדיהם ולא נעלמים ביציאה ממחלקת יולדות ("תעירי אותי למסיבת גיוס"). אתם בסדר גמור, ואין טענות (רק כשאתם משאירים אחריכם ג'יפה בניקוז של הכיור או משחת שיניים על המראה).

העניין הוא שאצל אימהות כל מה שקשור באוכל עובד בעוצמה רגשית גבוהה פי כמה בסולם ריכטר מאשר אצל האבות.

אבות, כשהם מכינים אוכל - הם פשוט מכינים אוכל. שיהיה טעים.

עבור אימהות זה סיפור אחר לגמרי. אוכל מתיישב אצלנו תמיד על עצב חשוף.

כי אותנו חינכו, לרוב באמצעות דוגמא אישית ומסרים סמויים - שאוכל הוא לא רק אוכל.

אנחנו לא סתם מכינות צהריים. אנחנו "אימהות מבשלות ביחד", אנחנו מתחרות זו בזו בקטגוריית המתכון היצירתי, בקטגוריית הרכיבים התזונתיים, בקטגוריית הצלחות (מודה, הצצתי פה ושם לריאליטי המדובר. ולא, לא רשמתי מתכונים) ובעוד כמה קטגוריות שהשופטים הצעירים קובעים כל יום מחדש. מה כל יום. כל ארוחה.

האוכל שלנו חייב לקצור מדליות ליד השולחן, ואם הילד רק יעז לומר שאצל אמא של אביב היה יותר טעים... אם הוא רק יעז...

אז אמא הרשל'ה תלך לישון עצובה.

אפשר להוציא את האמא היהודייה מהמטבח. אי אפשר להוציא את המטבח מהאמא היהודייה
(צילום: shutterstock)

ואלו בינינו שלא מבשלות - הולכות עד הסוף.

לא נכנסות למטבח.

לא יודעות איפה מונח הזעתר.

לא מוציאות את הטחון מהפריזר כדי שמישהו אחר יכין. לא יודעות בכלל באיזה צבע זה.

לא בודקות מה חסר במקרר.

אם כדור הארץ יגווע ברעב - נזרוק משהו למיקרו, נמס אותו תחת קרינה מייננת עד שיצא שרוף בקצוות ואם כדור הארץ לא מרוצה - שיכין לעצמו פרוסה עם מה שאין במקרר.

מי שרוצה להוציא את הלא מבשלות מהכלים - שיקרא להן "אשת חיל" או "בלעבוסטע" (ויסתכן במיתה משונה)

אני יודעת כי אני כזאת. כועסת ובועטת במסר הסמוי שינקתי עם הדייסה שסבתא ואמא בישלו.

אוכל שווה אהבה.

מי שמשקיעה בהכנת אוכל זמן או מחשבה או מאמץ/ כל התשובות נכונות - אוהבת את הילדים שלה.

וככל שהיא משקיעה יותר - סימן שהיא אוהבת אותם יותר. וככל שהיא משקיעה פחות ... ראי הוזהרת!

נכון, בשום מקום אוכל הוא לא "רק אוכל". אוכל הוא עניין תרבותי ורגשי. אחרת כולנו היינו מסתפקים בפריכית אורז עם טחינה גולמית ולא ממציאים את עצמנו מחדש בכל ארוחה. אוכל הוא שפה בינלאומית. אירועים נערכים סביב שולחנות עמוסים, לפני ואחרי טקסים מוגש כיבוד, ובעלי השמחה נמדדים לפי מספר המנות.

אנשים נלחמים על אוכל ומתפייסים ליד אוכל ומתאהבים בבתי קפה (תרתי משמע).

אנשים מחלקים זה לזה ציונים באמצעות אוכל. האוכל בצלחת שלנו מספר את הסיפור שלנו לא פחות טוב מהבגדים שבחרנו (סימן שאלה) ללבוש.

עד כאן - כמו שאמרו גיבורי "מלך האריות" הנהדרים: "מלוכלך - אבל די משביע".

אבל כשאוכל הופך למבחן חברתי של הרגש הכי כמוס, מטלטל ובלתי מפוענח שהוא אהבת אם - נלחץ הכפתור האדום של "אשמה אימהית בילט אין" או "אינני אמא טובה דיה" (מתישהו - גם על זה...) והתוצאה היא: חיידק טורף.

אימהות מרגישות את העיניים של השכנות והגיסות חורכות להן את הגב, ממציאות מנות מטורפות במחיר של זמנן היקר מפז ומצהירות על המסך בדמעות שהן מתמסרות לבישול הביתי (בעוד המתחרים הגברים "משחקים אותה קולים", וטוב, נו, ראיתי, ראיתי... עם הילדים - במקום לבשל להם.)

כשקראתי את מאמרו של ניסן שור שהבין מה אמא שלו עברה כדי שיהיה לו על השולחן קובה חמוסטה - התרגשתי. התרגשתי מהרגישות. מההבנה של"אוכל של אמא" יש מחיר כבד.

ניסן יוצא כאן נגד מיתוס. נגד אמונה. נגד סגידה ל"אוכל של אמא". נגד התת מודע החברתי שבוחן אם באמצעות מה שהיא כן או לא מגישה לשולחן. כן, עדיין. כן, אפילו שלא יפה לומר את זה בקול.

ומה עם ה"אסירות המשוחררות" שכבר השליכו בחדווה את התרווד והמחבת?

ובכן. כמו שהעדתי כבר על עצמי - האמוציות, הו האמוציות. כמויות הבוז והכעס שמוציא ממני הביטוי "אוכל של אמא" יכולות לשמש חומר גלם לפצצה ביולוגית.

אם באמת ובתמים הייתי אדישה כלפי כל ההצגה - אז באמת ובתמים הייתי אדישה.

אבל אני כועסת. מה כועסת. זועמת זעם קדוש ובלתי מבוקר.

אני גם מוצאת את עצמי מנהלת דיונים פנימיים עם עצמי, מתנצלת בפני אימות אימותיי שגידלוני מול צלחת מלאה כל טוב ביתי, רבה עם שכנה דמיונית שריח הקובה (הדמיוני) עולה מביתה, ותופסת עת עצמי על חם מתעסקת בזה שוב.

כמאמר החסידות: "אפשר להוציא את האמא היהודייה מהמטבח. אי אפשר להוציא את המטבח מהאמא היהודייה".

עד שהאמא היהודייה תחליט שדי. שהיא לא משחקת בהצגה הזו יותר. מצידה שיאכלו "מאמא עוף"... אחרי שיחליפו את שמו של המותג לסתם "עוף ביתי", בלי לערב אימהות.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן