נכון שאני יכולה למות?

בטור אישי, מספרת תהילה מגן על הדרך שלהם להגיע למשפחה. מהגילוי הראשוני על בעיות הפוריות ועד ההחלטה והאימוץ עצמו של הילדים

חדשות כיפה תהילה מגן 11/01/17 15:47 יג בטבת התשעז

נכון שאני יכולה למות?

מיטה גבוהה, מכשירים שונים ומשונים, צינורות וצפצופים. דלת כבדה שלא נותנת לכל אחד להיכנס, אין חלונות. אור חזק גם בלילה. מעין תמצית מרוכזת של כל הבניין הזה - טיפול נמרץ לב. האח ויטלי התקין לי ביד סוג של ברזיה כזו שיוכלו לקחת דגימות דם כל שעה. ''נכון שאני יכולה למות?'' שאלתי אותו ויטלי חייך וענה שכל יום שמגיע למשמרת באופנוע הוא יכול למות, אז מה?

הוריד חסום לחלוטין וצריך לפרוץ את הקריש. משלחת של כירורגים והמוטולוגים שבחנו את גופי אך לא הסתכלו עליי לרגע, קבעו שאי אפשר לנתח , רק לתת לוריד חומר ''מפוצץ קרישים'' ששמור למקרים הקשים בגלל עלותו הגבוהה.

מתי יתנו לאסף להיכנס כבר? אני מרותקת למיטה, לחומר הזה, לחוטים ולמסך שמראה קוים, מרותקת למקום הזה ולמחשבות של ה"נהפוך הוא" שזה עתה קורה בחיי.

פורים בחוץ. ערב ירד, קריאת מגילה כמעט כהלכתה בזכותו של חמי ע''ה. משך כל הקריאה אני מדמיינת איך בעצם הכל מתהפך אצלנו, איך השחור משחור הזה הופך למשהו אחר, מוחה את עמלק עם האצבע של הסיטורציה.

המשפחה הולכת הביתה. לאסף במפתיע מרשים להישאר איתי ובעצם לחרוג מכל הכללים הנוקשים של טיפול נמרץ. בהמשך אחיות יגלו לי את הסיבה ''התאהבנו בו''...

הרחצה דווקא בלילה , חסרת אונים , מושפלת, בוכה בלי דמעות. חושבת על העובר ובדימיוני מקיפה אותו במיכל, שלא ינזק מהדילול הזה.

כשהגוף ככה, יש רק את המחשבה , הדימיון והאמונה אוי האמונה. ממך אליך, בגללך אני פה ורק בזכותך אולי אזכה גם לצאת.

מעולם לא קינאתי כמו שקינאתי באחיות שסיימו משמרת והלכו לביתן. קנאה במלוא עוצמתה. לא היו לי מחשבות גדולות , רק לסיים את הכיפה של אסף, להכין את העוף בדבש וקטשופ, רק לראות שמיים או עץ או דשא. אבל אין חלון אז אין שמיים.

אני בת 25, רוצה ילדים , עושה כל מה שאפשר ואני בטיפול נמרץ.

נראה לי שבמירוץ הזה לא עצרנו לרגע לשאול כמה זה עולה לנו. עכשיו חריקת הבלמים מחרישה . שקט.

לכל הטורים של תהילה לחצו כאן

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן