נשות המאבק על עמונה: רגליים בקרקע, מבט למציאות ותפילה

הן נטועות עמוק בקרקע עמונה. שתי שכנות מהיישוב הכי מדובר ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים מספרות על המקום עם הנוף הכי מדהים בעולם, על ההתמודדות עם חוסר הוודאות, על ביטחון בקב"ה שישאיר או יפנה את עמונה כרצונו, על הילדים הכי מחוסנים ומחושלים שיש ועל כך שמאחורי כל אישה מוצלחת- עומדת שכנה מוצלחת.

שני חמו, (31) נשואה לאבי, אמא לשלושה ילדים בגילאי ארבע עד תשע, עובדת בעיריית ירושלים. שני ואבי הגיעו לעמונה ביום הראשון של חול המועד סוכות לפני שמונה שנים וכיום הם באמצע תהליך בנייה של ביתם ביישוב.

עפרה בוארון נולדה לפני 38 שנה בט' אייר, יום ההולדת השלישי של היישוב עפרה, "תמיד הכרתי את עמונה, זה היה ההר שהיינו עולים עליו בטיולים, הר טרשים קירח ממש" היא מספרת. במקצועה היא עורכת מגזין הנשים "פנימה" (כרגע בחופשת לידה) ואישתו של יו"ר מטה המאבק על עמונה, אביחי בוארון. ביתה מתפקד בחודשים האחרונים כחדר המלחמה של היישוב וידע ימים סוערים במיוחד. עפרה ואביחי מתגוררים בעמונה 12 שנה ומגדלים שבעה ילדים.

איך מתנהלת השגרה בעמונה מאז פסיקת בג"ץ בדצמבר 2014?

עפרה: "אני מרגישה שעמונה תמיד הייתה בספק. שנתיים לפני כן גם היינו בהרגשה כזו שיש ספק ויפנו אותנו. אבל נראה לי שהגיע הזמן שהספק הזה יהפוך למשהו מוחלט ולטובה, כי המדינה באמת השקיעה המון משאבים כדי ליישב את עמונה וממש רואים את זה. צריך לשים לזה סוף פסוק, שזה יהיה מוחלט".

"אנשים מדמיינים קראוונים, אוהלים, אני לא יודעת מה הם מדמיינים, אבל זה בית. אנחנו בנינו את הבית שלנו ביישוב וממש השקענו בו. גם הבית של שני חצי בנוי" אומרת עפרה.

"כשאנחנו הגענו לוועדת קליטה אמרו לנו שעמונה זה לא מקום מסודר", אומרת שני, "אבל אף פעם לא היה לנו את החשש הזה שיום אחד זה באמת יקרה. בקיץ לפני ארבע שנים היה אמור להיות פינוי ובסוף התבדנו, לפני שנתיים חשבתי שגם הפעם זה ייגמר בטוב, אז בזמן הזה לא הייתה תחושת פחד או לחץ מהדד ליין הזה. אומנם הפסקנו את הבנייה של הבית שלנו, אבל חשבנו שזה יסתדר בסוף. רק בחודשים האחרונים, עם כל האינטנסיביות של הפעילות הציבורית והדיבורים על עמונה זה התחיל להיות מורגש. בעלי גם עכשיו מאמין שזה לא יקרה, הוא אופטימי".

אז למה הפסקתם את הבנייה?

"כי זה הרבה כסף, אמרנו לעצמנו 'בואו נהיה מציאותיים', אבל הערצתי אנשים אחרים שכן המשיכו לבנות. ממש. תמיד אמרתי להם כל הכבוד על זה שהם לוקחים את הסיכון, אני ממש מעריצה אותם" מספרת שני.

שני מספרת שהחשש כי הפעם הפינוי עשוי להתרחש החלו לקונן בהם לפני הקיץ: "ועדיין, השגרה אצלנו די המשיכה כרגיל רוב הזמן. היו טפטופים מהמשפחות שאמרו 'תחפשו אלטרנטיבה'. גם בחודש האחרון, אנחנו עדיין חיים והולכים לבית הספר ולעבודה אבל יש על זה יותר דיבור ומחשבה".

"נראה לי שככל שנכנסים יותר פסיכולוגים ליישוב, אז אנשים אומרים 'וואלה, אולי קורה כאן משהו' אומרת עפרה. "יש עכשיו ועדת חוסן שמטפלת בתוך היישוב, יש טראומה מגוש קטיף, ראו מה הגירוש עשה לאנשים ולא רוצים שאחרי זה אנשים יתפרקו. לבעלי יש אח מנצרים, היינו איתם בשבוע של הגירוש וביום הגירוש עצמו, ואתה רואה אחרי זה את הילדים, עובר עליהם משהו, אין שום ספק שאנשים פשוט נפגעים מזה".

(צילום: אביטל טרקיאלאטוב) שני חמו. כרגע זה לא בשיח

עפרה, כמי שנשואה לנושא דגל המאבק, השנתיים האלה היו יותר אינטנסיביות עבורך?

"אביחי הוא בן אדם אינטנסיבי בלי שום קשר, אז אני תמיד מרגישה אינטנסיביות" עפרה מחייכת. "אבל כאן זו אינטנסיביות כמו של חייל במלחמה. מנסים את הכל, זה נורא מעצבן כי יש כאן את כל הדרכים לסדר את זה- אצל הבדואים מסדרים את זה".

"בדיוק ראיתי כתבה על יישוב בדואי שכל הכלים היו כבר ממש מוכנים להריסה וברגע האחרון בג"ץ אמר לא להרוס וזה קומם אותי ברמות" אומרת שני ומתכוונת ליישוב הבדואי אום אל חיראן. ביום שלישי האחרון הודיע בג"ץ על דחיית מועד הפינוי של היישוב במטרה לאפשר מציאת חלופת דיור לתושבים.

"זה ממש מקומם" מצטרפת עפרה. "אנחנו כל הזמן נזהרים לא ללכלך על בג"ץ. זה מבחינתי ביזיון בית משפט- כשבית משפט הוא לא בית דין גבוה לצדק. גם המנהיגים שלנו פוחדים ללכלך על בית המשפט, זאת הבעיה".

חוסר האמון והתסכול ממערכת המשפט נשמע לאורך כל הפגישה עם עפרה ושני. "הבת שלי שאלה פעם 'מי רוצה לפנות את עמונה?'" מספרת שני. "זה היה די בהתחלה והתחלנו להסתבך מה לענות לה, גיסי אמר 'אולי תגידו לה השמאלנים?' בסוף אמרנו לה בג"ץ, כי זו התשובה הבסיסית, לא הערבים ולא אף אחד אחר, בג"ץ רוצה לפנות אותנו".

"שאלתי חברה שעובדת בפרקליטות, מה יקרה אם הערבים יגידו שהם מושכים את התביעה? זה עדיין לא יפריע לבג"ץ" אומרת עפרה. "כל סיפור האדמות הוא אבסורד, האדמות של התובעים בבג"ץ הן לא בעמונה בכלל. יש רק 2% שהן 750 מטר שנמצאות בעמונה, זה פשוט מטורף. שאר האדמות הן מסביב".

הילדים שלכם גדלו על אהבת העם והארץ, ועכשיו הם שומעים המון כעס על המדינה. איך מסבירים להם את זה?

שני: "אני לא יודעת אם הילדים שלי חושבים על מי יבוא לפנות אותם באותו יום, אולי אחר כך יבוא להם כעס על המדינה, כרגע זה לא בשיח".

"הילדים חמודים" אומרת עפרה. "לבן שלי יש לו יציאות כמו 'עם המצ"ח לא מפחד מדרך ארוכה'".

בשיח בין מבוגרים בבית וביישוב, אתן חושבות איך הילדים שומעים ותופסים את הדברים?

עפרה: "כן. אני תפסתי את עצמי אומרת לבת הגדולה שלי שאני רוצה מהר להדפיס לה תמונות כי אני לא יודעת מה יקרה ואם יקחו את המחשב ופתאום הילדים הזדעקו 'מה יקחו את המחשב?' זה מה שאכפת להם, שייקחו את המחשב" עפרה צוחקת. "אני לא יודעת מה יקרה, התמונות נגיד זה משהו שחשוב לי שישמר".

"אני צריכה לצלם את הילדים קצת בחוץ" נזכרת שני ומסבירה "הייתה להם חוויית ילדות שלדעתי לא יכלה להיות להם בשום מקום אחר. המשפחה של בעלי היא לא כל כך בעד ההתיישבות ותמיד חמותי אומרת 'הם ילדים מיוחדים כי הם גדלו במקום הזה', בלי לאהוב את עמונה יותר מדי. הם פשוט גדלו בטבע, במקום מיוחד וזה הפך אותם להיות מי שהם. ללכת על חצץ, ליפול ולא לבכות, המקום הזה חישל אותם וזה כואב לי שהילדים הבאים שלי לא יזכו להנות ממקום כזה".

(צילום: אביטל טרקיאלאטוב)

מה אתן מאמינות שיקרה בעוד 23 יום?

"אני ממש מקווה לטוב" אומרת עפרה בטון רגוע. "אני בכל הקטע של הניו-אייג', NLP, 'הסוד' וכל מיני דברים כאלה ואנחנו קבוצה של כמה נשים בעמונה שמדמיינות את הטוב וחוזות את הטוב. יכול להיות שזו הכחשה והדחקה אבל זה מה שמציל אותי כרגע".

"אני פחות אופטימית" אומרת שני בהיסוס. "אני מתעוררת לפעמים בלילה ואני חולמת על מה קורה באותו יום. אם זה לא יקרה אני אשמח מאוד ואודה לקב"ה, אבל אני בטראומה בגוש קטיף. הייתי בחורה צעירה וכל כך האמנתי שזה לא יקרה. הייתי בטוחה במיליון אחוז, כל כך סמכתי על ה' וכשזה קרה הייתי במשבר רציני. עד כדי כך שנזקקתי לטיפול פסיכולוגי".

שני מספרת כי לא הייתה חלק מההתיישבות בגוש קטיף: " אבל הייתי בצעדות והפגנות. הגירוש קרה ביום של ההולדת שלי, כל היום פשוט ישבתי ובכיתי, נכנסתי לטראומה מאוד רצינית, שאחר כך כדי להוציא אותי משם נזקקתי לטיפול. אז הפעם אני מעדיפה לצפות אולי לרעה, או לחשוב שזה יכול לקרות ולא להגיע למצב של נפילה". אומרת שני בכאב.

מראות הגירוש מגוש קטיף, מלפני 11 שנה, חקוקות כנראה בליבו של כל מתיישב ביהודה ושומרון, הפחד מלהיות הבא בתור שישחזר את אותן התמונות, מורגש ונוכח בשיחה. 11 שנה עברו ונדמה כי פצעי הטראומה הזו טרם הספיקו להגליד, הקריאה "היה לא תהיה" לא סתם הושמטה מהלקסיקון המגזרי, ולא נשמעה באוויר גם כשגזירת הפינוי מרחפת מעל לעמונה. שני מדברת על הגירוש מגוש קטיף והצער נראה אצלה בבירור בעיניים. "אני מקווה כמובן שזה לא יקרה אבל אני לא משלה את עצמי" היא מבהירה.

במקום הפרטי שלך מול הקב"ה, איך את מתמודדת בכל הסיטואציה הזו?

"בגוש היה לי משבר אמוני, הפעם התבגרתי. הקב"ה מנהיג את העולם, הוא יודע מה טוב לנו. אני באמת מאמינה בזה באמונה הכי פשוטה. גם אם עמונה תיחרב זו החלטה שלו בסופו של דבר, אני לא כועסת ואני אמשיך לאהוב אותו" אומרת שני בנחת ובהשלמה.

איך מסבירים לילדים את הסיטואציה מבחינה אמונית?

"קוראים להם בשם יעל-אמונה" אומרת עפרה וצוחקת, כשהרכש החדש לבית משפחת בוארון, תינוקת מתוקה בשם יעל-אמונה, על ברכיה. "יש לי ילדים שממש לוקחים את עניין הפינוי כדבר שבטוח שיקרה מבחינתם, יש לי ילדה אחת שממש אוספת צנוברים, בטוחה שזה יקרה. אמרנו לה שנקנה לה ילקוט בחנוכה והיא אמרה 'אני לא רוצה בחנוכה כי בחנוכה יהיה עצוב ואני לא רוצה להיות שמחה'".

"אני לא חושבת שהילדים נמצאים במקום הזה של להכניס את ה' למשוואה" אומרת שני שילדיה קטנים יותר.

במידה ולא תהיה הסדרה, מה תעשו עם הילדים ביום הפינוי?

"אנחנו לא עושים הכנות" אומרת עפרה בפשטות ומדגישה כי גם משפחות שמתכוננות לעזיבה מתקבלות בהבנה ביישוב.

שני ובעלה גם הם לא מתעסקים באריזה, אך בנוגע לילדים עמדתם ברורה "אני ובעלי קיבלנו החלטה שהם לא יהיו ביישוב. אני לא מוכנה שהם יחוו טראומה. מבחינתי כמה שיותר להרחיק אותם, אפילו לקחת אותם לאיזור בלי תקשורת, מנותקים מטלוויזיה והכל, כדי שאם יהיו מראות קשים, הם לא יראו אותם ולא יחוו את זה. אני לא רוצה שהם יהיו שם".

(צילום: אביטל טרקיאלאטוב)

אחד הגופים שבאופן מפתיע כמעט ולא נשמע סביב סוגיית עמונה הוא מועצת יש"ע."מועצת יש"ע ואמנה לא בקשר איתנו" אומרת עפרה בזהירות, אך מדגישה כי אבי רואה, יו"ר מועצת יש"ע עומד לצידם במאבק. "ניסו לסדר לנו מקום בשבות רחל ואנחנו לא הסכמנו, כי מבחינתנו זו אמירה מאוד חזקה לכל ההתיישבות- להפסיק לעשות את הקומבינות האלה, לאנשים נמאס מזה".

עפרה מסבירה כי "הדור הקודם עשה קומבינות ואמר 'בואו באמצע הלילה, נעשה חומה ומגדל'. אנחנו לא רוצים את זה, תבואו לקרקע נורמאלית, תבדקו ותבנו. כל ההתיישבות בנויה על הקומבינות האלה של 'נבנה ואחר כך נסדר'. יש הרבה יישובים כאלה מאז קום המדינה, ככה עשו אז והעיפו את הערבים, מה זה בית מאיר? מה זה שורש? שורש זה סאריס, בית מאיר זה בית מחסיר, שם גירשו ערבים בפועל מהבתים שלהם. אנחנו לא עשינו דבר כזה, הם לא היו פה. אמא שלי ביישוב עפרה מהקמתו. היא שלחה לי תמונות ורואים שאין שם כלום, פשוט כלום".

עמונה ממוקמת במרחק של קילומטר בודד מהיישוב עפרה ומהווה הגנה מצידו המזרחי של היישוב. "צריך להבין שהמקום הזה כל כך אסטרטגי לעפרה. בשמחת תורה הייתה חדירה לעמונה, אם לא הייתה את עמונה הערבים היו חודרים לעפרה" מסבירה בוארון. "שמעתי על בת מהאולפנא בעפרה שמפחדת להישאר באולפנא יום אחרי הפינוי" מוסיפה שני "היא אומרת 'אנחנו נהיה הקו'. מבחינתם עמונה מגינה עליהם".

(צילום: מטה המאבק, עמונה)

לטווח רחוק, האם חוק ההסדרה הוא העניין פה? אתן לא חושבות שהבעיה האמיתית היא שאין קונצנזוס בעם בנוגע לשטחי יהודה ושומרון? אחרי הגירוש מגוש קטיף מגורשים רבים אמרו שהעם לא היה מאחוריהם וזו הייתה טעות, זה שונה היום?

עפרה מספרת שעיתונאי מוכר של גוף תקשורת גדול אמר לה באחד מביקוריו בעמונה כי "צריך להחיל ריבונות על עמונה ובכלל על יהודה ושומרון" ואומרת כי יו"ש פחות שנויה במחלוקת משנדמה. "כולם, גם השמאלנים וגם הימנים אומרים שנמאס מהמצב הזה של הספק, רוצים החלטה. הפלשתינאים לא מושיטים את היד לשלום וצריך להחליט, מי יותר חשוב- אנחנו או הם? אני אישית בתור משפחה שכולה, בתור אחת שחוותה פיגוע, שאבא שלה חווה פיגוע, שואלת- מי חשוב כאן יותר? הפלשתינאים או אנחנו- אזרחים ששירתו בצבא".

"אני חושבת שעמונה מחברת הרבה חלקים בעם" אומרת שני. "אני מכירה אנשי מרצ מוצהרים, שביום שהם שמעו שאני גרה בעמונה הם פשוט הזדעזעו. פתאום הם ראו את הפנים מאחורי השם 'יהודה ושומרון'. הם הכירו אותי בלי לדעת שאני גרה בעמונה ולגילוי הם הגיבו ב'וואו יש שם אנשים אמיתיים כמונו לא איזה מוזרים מהירח?', הלב שלהם איתנו, כשזה נוגע לאנשים במעגל הקרוב אליהם הם מבינים פתאום מה זה יהודה ושומרון".

השאלה אם זה משנה את העמדות שלהם?

"אני לא יודעת אם כולם חושבים עכשיו ש'יאללה צריך לספח את כל השטחים'" אומרת שני "אבל זה תהליך".

עפרה מדגישה כי זהו לא השיקול הבלעדי "לא נחכה שכל העם יתחבר אלינו ובינתיים נאבד את הבתים שלנו. זה תלוי רק בזה".

שני מדגישה כי העם בחר בממשלה ימנית, אחרי הכל. "נכון" מסכימה עפרה "זה פשוט אבסורד, פשוט צריך להפסיק לפחד".

למי רוב תושבי עמונה הצביעו בבחירות האחרונות?

עפרה: "או הבית היהודי או עוצמה לישראל"

עפרה ושני גדלו שתיהן למשפחות ליכודניקיות. "אבא שלי היה חבר מרכז" אומרת עפרה. "גדלנו על ברכי הליכוד. היום הוא קצת מיואש. הפחד הכי גדול הוא שאם יפנו את עמונה, אנשים פשוט יתייאשו". גם אם חלק גדול ממתיישבי גוש אמונים הראשונים היו ליכודניקים בכל רמ"ח אבריהם, תושבי יהודה ושומרון של שנת 2016, כנראה כבר ממזמן לא נמצאים במקום הזה. "בבחירות האחרונות הילדים הגדולים שלי די היו מעורבים, אחותי שמה מדבקה של ביבי על התיק שלה. יום אחד כשדיברנו על הפינוי, הבן שלי בן השמונה אמר לה 'את בחרת בביבי, תגידי לחבר שלך'. ילד בן שמונה מבין את זה- שראש הממשלה צריך ללכת עם הבוחרים, במקום זה אתה מצדד בעמדה של אנשים שלא בחרו בך?".

(צילום: מטה המאבק, עמונה)

יש כעס כלפי ההנהגה של הבית היהודי?

עפרה: "נראה לי שעכשיו כבר לא כל כך כי באמת רואים שהם עושים. קודם כשהם לא פעלו, והגיעה מהם תחושה של 'יאללה עמונה תפונה', זה היה אחרת. היום אפשר לומר שהם הביאו את חוק ההסדרה, זה שבנט לא התקפל ברגע האחרון והביא את חוק ההסדרה למליאה, זה משמעותי".

שני: "אני אוהבת אותם, גם בתור בני אדם. ראיתי את העבודה שלהם למען היישוב, ולא רק למען היישוב, בכלל, הם עושים דברים טובים. גם איילת שקד, רואים שפתאום יש שרת משפטים שמדברת ועושה, על נפתלי בנט אני שומעת דברים טובים במשרד החינוך, ח"כ סמוטריץ', שלא מפחד להגיד את מה שהוא חושב".

יש לכן מחשבות על 'מה היה קורה אם במקום לגור בעמונה היינו גרים לכתחילה במקום אחר'?

"ממש לא" עונות שתיהן יחד.

"זה הבית שלך" עפרה מזדעקת. "זה לא איזה מבנה שמעבירים אותו. כמו שאנחנו כועסים על זה שגורמים בכירים בהתיישבות חושבים שאפשר להעביר אותנו ממקום אחד למקום אחר, לשבות רחל, זה לא זה, זה הצמחים ששתלנו, והתרנגולות של השכנים".

"שמעירות אותנו בארבע בבוקר" צוחקת שני.

"זה ממש להתחבר לאדמה- זה המקום שלנו" ממשיכה עפרה. "בגלל זה לא כל כך מובן מה הבעיה להסדיר את המקום הזה. הערבי שעומד שם לכאורה עם דמעות בעיניים בסילואד, הוא לא היה שם, הוא לא מחובר למקום הזה. בסדר, מבחינה משפטית רוצים לעשות איתו את הדין הצודק, יש מיליון קרקעות מסביב, אפשר לתת לו קרקע אחרת, אפשר לפצות אותו".

"אני לא מתחרטת לרגע על זה שבאנו לעמונה" אומרת שני בנחרצות. "להיפך, אני מצטערת, אני אומרת לעצמי 'מה, את החופשת לידה הבאה שלי אני לא אעביר בעמונה? זה יהיה נורא, מה אני אעשה כל היום?' זו חוויה מטורפת לגור בעמונה. יש גאוות יחידה לילדים, אני לרגע לא מתחרטת. בהתחלה המשפחה אמרה לנו 'אתם תחזרו אחרי חודש לירושלים'. זו חוויה, אתה קם בבוקר, אתה רואה את הטבע, את הזריחה. אם אני אגור באיזשהו בניין לא היה לי את זה".

(צילום: Hadas Parush/Flash90)

"אני לא אמצא את הטבע הזה במקום אחר, גם אם אני אסע לגור בצפון או בדרום, לא יהיה כזה דבר. לפני שהגענו לעמונה חיפשנו יישוב במשך כמעט שנתיים והיה לנו קשה, לא מצאנו מקום להתחבר אליו באמת. ברגע שהגענו לעמונה, למרות שאנחנו לא נראים כמו מתנחלים ממוצעים ולא מתנהגים כמו מתנחלים ממוצעים, קיבלו אותנו באמת. אף פעם לא הרגשתי מוזרה, גם אם אני הולכת לבית כנסת לא עם אופנת הלבוש הנפוצה בהתנחלויות, אני לא מרגישה מוזרה ויש לי חברות מכל גווני הקשת בעמונה".

יש מחשבות על מה עושים ביום אחרי במידה ועמונה לא תוסדר?

שני: "אנחנו לא חושבים על זה. קשה לחשוב גם על מאבק וגם על זה. אמרנו לעצמנו- נסתדר. כמו שבגוש קטיף הסתדרו. אין ברירה. אתה בטראומה. אתה מוצא את עצמך איפשהו, אתה לא נעלם מהעולם. יש אצלנו ביישוב כאלה שעשו הכנות ואנשים מקבלים את זה. זה מובן, במיוחד אחרי גוש קטיף, אף אחד לא רוצה לקבל עוגות בחושות באיזו מדרשה".

"איך מישהו אמר לי השבוע- השמש תזרח גם יום אחרי" שני מחייכת. "אז נסתדר. כולם אומרים 'מה לא דאגת לבית חלופי', יש לנו משפחה שתמיד תשמח לקבל אותנו. אז נגור שם שבוע שבועיים".

רבים אומרים כי עמונה היא מקרה בוחן של ההתיישבות ביהודה ושומרון. אלפי בתים ברחבי ההתיישבות נמצאים במצב חוקתי זהה לזה שעמונה נמצאת בו, אך לא כולם רואים זאת כסכנה כמוחשית. "בלוויה של חמי שהייתה לפני שבועיים שלושה, אחות של אביחי דיברה בהספדים על עמונה" מספרת עפרה "אני יוצאת מבית הקברות ושלושה אנשים צועקים 'מה הם מדברים על עמונה, הם צריכים לשמור על החוק', אנשים צריכים להבין שבית המשפט לא צודק. שאין כאן משפט צדק, זה נורא. יש פרשנים פוליטיים שחושבים שביבי משתמש בבג"ץ כדי להיות השוט שלו. זה ממש כואב שאנשים לא מבינים את המשמעות, שזה לא רק עמונה, זה אלפי בתים ביהודה ושומרון. אין תב"ע לעפרה, זה אבסורד, רק לבערך 50 בתים בעפרה יש תב"ע. יש מלא בתים, וילות מפוארות, שיושבות על אותו המצב של עמונה".

(צילום: באדיבות המצלם)

"ההורים שלי גרים בגבעת זאב" מסבירה שני. "כשהיה שם את הסיפור עם הבית כנסת, הם היו בשוק. הם קיבלו את זה כרעם ביום בהיר. זה היה מבחינתי כלי מנצח. אמרתי לאבא שלי 'אתה רואה, גם בגבעת זאב זה יכול לקרות'".

"צריך להסדיר את ההתיישבות. אין כאן ספק" אומרת עפרה.

אתם מרגישים שזה אפשרי במתכונת הנוכחית של בג"ץ?

"ישב אצלנו עו"ד שהוא חבר ילדות שלי, מבחינה מעשית ביבי יכול לצפצף על בג"ץ, הוא פשוט יקבל קנס בגובה מסויים על כך שהוא ביזה את בית המשפט, הוא יכול לא לפנות אותנו. יש משפטנים שאומרים שחוק ההסדרה הוא כן חוקי מבחינת העולם ושחוק הכנסת הוא מעל לפסיקת בג"ץ".

"גם נפתלי בנט אמר את זה, שהגיע הזמן שהממשלה תמשול והשופטים ישפטו" מוסיפה שני.

(צילום: הלל מאיר/TPS)

דיברנו על בית המשפט ועל פוליטיקאים, מה היחס שלכם לתקשורת?

עפרה: "התקשורת הכללית היא מבאסת. זה כל כך כואב לי לשמוע שאני פשוט סוגרת. בא לי לסגור להם את הפה, להוריד להם את הרייטינג. הלוואי ויכולנו לעשות מהפכה כזאת".

שני: "אני לא מבינה גדולה בתקשורת אבל שמעתי כבר אנשים מעמונה שהתראיינו ואמרו אחר כך 'אבל אמרתי משהו אחד ובסוף יצא משהו אחר' הם יודעים לסלף את המציאות לטובתם".

עפרה, ככל שמועד הפינוי מתקרב האינטנסיביות אצלכם בבית גוברת, המאבק הופך להיות טוטאלי יותר, איך שומרים על חוסן?

"המזל שלי הוא שאני יודעת להסתדר לבד. להסתדר בבית. אני רגילה שהוא בחוץ, שהוא 'שר החוץ', הארכתי את חופשת הלידה. לקחתי את זה על עצמי- שאם כרגע אין אבא אז הילדים לפחות צריכים אמא, הפסקתי את העבודה שלי".

ומבחינה זוגית איך מתמודדים?

"מאוד מגבים אחד את השני, מזל שיש ווטסאפ, אז זה יותר קל היום, לא צריך לשלוח יונת דואר" מחייכת עפרה. "אני מספרת לאביחי שיעל-אמונה הוציאה שן וזחלה אתמול. לפעמים כשהוא מכניס את הסערות הביתה כן קשה לי להתמודד. יש ישיבות קשות עם דברים שהוא יודע להתמודד איתם, אני כאישה ישר לוקחת דברים בהיסטריה. הייתה לדוגמא האטה בנושא מסויים, ביבי אמר שהוא ימנע משהו, אני ישר נכנסתי להיסטריה, הוא רק לא סיפר לי יום אחרי זה שזה עבר והכל בסדר. אני הייתי במתח".

"אני חייבת להגיד מהצד שכולנו, כנשות עמונה, מעריצות את עפרה" אומרת שני. "קודם כל על זה שהיא מתפקדת כאבא ואמא. על זה שהיא אישתו של אביחי, תומכת בו, איך אומרים 'מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה'- אז זאת היא, מהטיפול בילדים ועד האירוח של כל האח"מים. אני זוכרת שכשנפתלי בנט ואיילת שקד היו אמורים להיות ביישוב, הבת שלכם הייתה אצלנו והיא אמרה 'ראש הממשלה בא אלינו הבייתה'".

"הכל בזכות השכנים" עפרה מחזירה לשני את הגלגל "מאחורי כל אישה מצליחה עומדת שכנה מצליחה. נשות עמונה זה משהו מיוחד. זה נשים מדהימות, באמת" אומרת עפרה עם ברק בעיניים. "זו תמיכה מטורפת" מסכימה שני.

עפרה מדגישה כי העיסוק של בעלה אביחי במאבק על עמונה, עיסוק שנדמה כי הפך למשרה של 24 שעות ביממה, גרר ללא מעט ביקורת עליו. "הרבה אנשים תופסים את אביחי כבן אדם כוחני או מחפש כבוד. לדוגמא בעפרה מתייחסים אליו ממש כאל בן אדם לא טוב, לפני כמה חודשים קראו שם לעמונה 'בוארון וחבורתו', כאילו אנחנו בריונים".

למה? עמונה מאיימת על עפרה באיזושהי צורה?

"יש אנשים מההתיישבות של פעם שחושבים שאם עמונה ותשעת הבתים יפונו אז יכשירו את התב"ע של כל עפרה. ואנחנו לא מוכנים לזה, שיעשו את זה על גבינו".

"היו שמועות שאנשים בעפרה רוצים להוריד את הסעיף של עמונה שנוגע לרטרואקטיביות מחוק ההסדרה, כדי שהחוק יעבור יותר בקלות. סעיף הרטרואקטיביות כאילו פוגע בבג"ץ. אני חושבת שהוא לא פוגע בבג"ץ, צריך לעמוד ולראות את הצדק האמיתי, במיוחד כשבג"ץ מתנהג אחרת לבדואים ורגע לפני פינוי פשוט עצרו את הכל".

התחושה כי דין היישוב הבדואי 'אום אל חיראן' אינו כדין עמונה, מקומם את עפרה. "אנחנו לא בני אדם? משפחה יהודית אפשר לעקור בחנוכה, בשיא הקור, אין לנו זכויות אזרח? אני לא מבינה את זה. זה אבסורד. שיעשו את הטראומה הזאת ל-200 ילדים, למה? כי הם לא מספיק ערבים? לא מספיק בדואים?". עפרה מאמינה כי מערכת המשפט יכולה להשתנות "הם יכולים להתעשת. ניר ברקת עושה את זה, בבית יונתן גם היו אמורים להרוס והוא פשוט לא פינה".

בתוך היישוב יש כיום חילוקי דעות בנוגע לאיך צריך לפעול?

"אני חושבת שעכשיו, נהיה קו. היו שניים שלושה שכן חשבו שאולי כדאי שנעבור לשבות רחל, אבל רובם ככולם לא" מפרטת עפרה. "גם אין כל כך הרבה אופציות עכשיו. זה נורא מעצבן, כל נושא מתווה נכסי נפקדים שראש הממשלה מנסה לעשות זה כלום. אין שם כלום. תעביר את חוק ההסדרה וזהו, תעמוד מאחורי זה".

פסיקת בג"ץ מדצמבר 2014 קובעת כי עמונה תפונה עד ה-25 לדצמבר. 23 יום נותרו עד למועד, שנופל על נר שני של חנוכה. המאבק על חוק ההסדרה בכנסת נכנס בימים האחרונים להילוך גבוה ומיטב המשפטנים מגיעים לדיונים עם חברי הכנסת בועדה המיוחדת שדנה בחוק.

עתידה של עמונה, כמו גם עתידה של חלק נרחב מההתיישבות ביהודה ושומרון, נתון על כרעי התרנגולת, נדמה כי כל משב רוח קל בנושא מפיח תקווה בליבם של תושבי עמונה או לחילופין מדיר שינה מעיניהם בלילות. בין לילה יכולה עמונה לחזור להיות גבעת הטרשים הסמוכה לעפרה, כפי שהייתה לפני 21 שנה ומאידך, בתנאים המתאימים היא תוכל לשוב לשגרה ברוכה, במקומה הנוכחי, ללא פחד מתמיד מפינוי. נדמה כי עפרה בוארון צודקת באמירתה כי גם התומכים וגם המתנגדים לפינוי עמונה מעוניינים, אחת ולתמיד, בהסדרה.