הזמן קיבל משמעות חדשה ומטיפול לטיפול שמנו לב שאנשים שאין להם מושג מה עובר עלינו מעיזים לשפוט ולהעיר הערות. אני חייבת לציין שרוב החברים שלנו, היה להם את התבונה לעמוד בצד ולחכות בסבלנות ובאהבה.
ההערות בדרך כלל באו מאנשים פחות מוכרים, כמו השכן ששאל אותנו ''כמה זמן אתם נשואים?'' ואחרי התשובה שלנו במבט של הלם אמר ''השעון מתקתק'' והוא ממש הצביע על שעון היד שלו. זה היה קטע הזוי, כואב ולא משקף. הייתה לי חברה שפשוט התעלמה משנים שחולפות ומסימני המצוקה שלי. היום היא כבר לא חברה שלי וברור לי שאני לא קלה. ברור לי שנכנסתי למעין בועה של עצמנו. הייתי זקוקה לחברות ולתמיכה ולהבנה אבל פשוט לא ידעתי איך לבקש את זה, כלל לא ידעתי שמותר לי לבקש את זה בסרט הרע הזה.
השנים עשו אותנו לתהילה ואסף אחרים ממה שהתחלנו. אין תחום בחיינו שלא הושפע מהטיפולים. כולם המשיכו הלאה , ילד ראשון ושני ושלישי ואנחנו עדיין עומדים בתחנה , הגוף שלי מחורר מזריקות, הלב דומע ואנחנו עדיין מחכים. בתקופה ההיא גם יחסים עם ה' היו מורכבים. אני זוכרת שאחרי השלילי התורן, נסענו לקבר רחל ובדרך היו לי המון כוונות ותכנונים מה לספר למאמא רוחל ואיך להתחנן מה' שיושיע אותנו. הגענו לשם , נעמדתי בפינה, פתחתי את הסידור ולא הצלחתי להתפלל כלום. קראתי את המילים אבל הלב שלי היה אטום, עיניים יבשות. אני עומדת לפני מלך, איך אני לא מצליחה לדבר אליו? למה אני לא מסוגלת לבכות על הדבר החשוב לי מכל?? הייתי המומה ומאוכזבת מעצמי.
בעיצומו של הסרט הנע, התארחנו אצל חברים בסוכות. כשהבנים הלכו לתפילה, חברה שלי הראתה לי ספר שהאחים שלה הוציאו לכבוד יום הולדתו של אביהם. בעמוד השני היה תרשים של עץ משפחה עניפה ומפוארת. בחנתי את העץ ואז ראיתי ענף אחד שנעצר. הסתכלתי, היה שם שמות של זוג ואין להם ילדים. זהו ענף כרות , אין המשך, אין משהו שיתחבר לצמיחה של העץ גם הלאה. הייתי מבוהלת, התמונה הזו , המוחשית מדי הפחידה אותי בעוצמות. גופי רעד נוכח האפשרות שעוד עשרות שנים בעץ דומה אלו יהיו השמות שלנו בבסיסו של הענף הכרות, המת.
ביום ראשון הקלקתי בגוגל ''אימוץ ילדים''. חשבתי שאני חייבת להיות יצירתית, הטיפולים לא מצליחים, השעון של השכן אכן מתקתק וענף כרות אנחנו לא נהיה בשום אופן.