לקראת סיום מאמרה "מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה" (הכותר המקורי של המאמר), מביאה שגית דרעי מעשה שאירע ביישוב הדרומי שבו השתקעו הסבא והסבתא שלה בעלותם ארצה בשנת 1955. כך מגוללת דרעי כי בהיותה נערה כבת 15 סיפרה לה סבתהּ שהם נלקחו ישירות למקום שומם בנגב, שהפך למקום מגוריהם. היו ביניהן הרבה נשים צעירות, חלקן לאחר לידה, ולא היה להן מקווה טהרה לטבול בו. "לא היה נחל, לא היה מקווה, לא יכולנו לנסוע לשום מקום. אז התאספנו כל הנשים והחלטנו לחפור בור גדול. ליד הברז האחד שבקצה המושב. חפרנו בור גדול, מילאנו אותו מים וטבלנו בבור הזה". דרעי מגלה הבנה וסלחנות כלפי המעשה, ורואה בו לא פחות ממקרה של מסירות נפש עילאית. ולא זו אלא זו, מקרה זה הגביר אצלה את אהבתה למצוות הטבילה, והביאהּ לתובנה "שהשאלה ההלכתית איננה לוז הסיפור הזה".
אולם יש מקום לחלוק על הצגת דבריה של דרעי, ולהצביע על הבעייתיות הטמונה בגישתה. יש להקדים ולומר שאיש מאיתנו לא היה נוכח בהתרחשויות בזמן אמת, אולם כיוון שדרעי בחרה לשרטט זווית ראייה אחת, חיוני אף להעלות נקודת מבט שונה.
להשקפתי הברורה, זהו סיפור שאיננו ראוי להעלאה על נס, והוא לא אמור להוות בעבורנו סיפור מכונן או לתפקד כמעשה ניאו-חסידי. אלא זהו מקרה שעלינו לגלות כלפיו ביקורתיות מרובה.
דרעי מביאה בהערת שוליים מראי מקומות לפסיקתו של הרב עבדאללה סומך בשו"ת "זבחי צדק", שהתיר מילוי מקווה בכלכותה ממערכת הובלת המים. אולם לא ברור כלל אם אפשר להקיש באופן גורף מתשובה זו לגבי מצבים אחרים, מבלי להכיר את המכניזם הטכנולוגי הספציפי, לאור ההלכה הקובעת כי מים שאובים פוסלים את המקווה. נושא כה מורכב וחמור מבחינה הלכתית אינו יכול להתמצות בציוּן קצר זה שדרעי מזכירה.
מתיאורה של דרעי מתברר שהנשים עשו דין לעצמן, ולא התייעצו עם סמכות תורנית או גברית כדי למצוא פתרון שיוכל להניח את הדעת מבחינה הלכתית. ייתכן שהדבר נבע מצניעותן ומחוסר הרגלן לבוא בקשר עם ציבור גברים. מנגד, עולה השאלה כיצד לא היה גבר אחד או דמות רבנית שעמד על הבעייתיות שהייתה טמונה לכאורה בהסדר כזה, וכיצד לא קמה אישה כלשהי וערערה על הנורמה שנקבעה.
על רקע דבריה של דרעי בדבר חוסר תחבורה, ניצבת השאלה האם אמנם היה היישוב מנותק לחלוטין מהעולם החיצון, ואין יוצא ואין בא? וכי לא הגיעה אליו אספקת מזון? וכי לא התגייסו בניה לצבא?
אפשר היה, לטעמי, להתוות דרך אופרטיבית של הסעת נשים מהיישוב פעמיים בשבוע למקום הקרוב ביותר שבו נמצא מקווה טהרה (ובנסיבות כאלה הטבילה מותרת גם ביום). זאת בדומה לדגם שאליו התוודעתי בילדותי. במדינת ניו-יורק בעתות הקיץ נוהגות משפחות יהודיות רבות מהעיר ניו-יורק לנסוע לאזורים ההרריים במדינה. בילדותי שמעתי כבדרך אגב שיחה, וממנה למדתי שפעמיים בשבוע היו מסיעים את הנשים במושבת הבונגלואים (bungalow colony) אשר בה שהינו, למקום טבילה.
משנת 1974 ועד לשנת 1999 פעל מקווה בבסיס חיל האוויר האמריקאי מחוץ לעיר אנקורג' באלקסה. שלוחת חב"ד בעיר זו, הרבנית אסתי גרינברג, תיארה בראיון משנת 2001 כיצד, בעקבות סגירת אותו המקווה, נאלצה לטוס ארבע שעות לסיאטל, בירת מדינת וושינגטון, כדי לטבול. היא עצמה עמדה על הקושי הלוגיסטי שהיה כרוך בכך. אגב, זוג השלוחים יזם בניית מקווה שנפתח בהמשך אותה השנה. מכל מקום, זהו בעיניי דגם נאה של מסירות נפש ומקור השראה ראוי, ולא התנהלות שלכאורה עשויה להיות בגדר מצווה הבאה בעבירה.
כיוון שהוזכר שו"ת זבחי צדק, כדאי לציין שהרב עבדאללה סומך עצמו נשאל לגבי הרשאיות של אישה לטבול בהיעדר הימצאות אישה העומדת על ידה בשעת הטבילה (שו"ת זבחי צדק החדשות, סימן עו), נושא שאליו נדרשים הרב בני ונועה לאו במאמרם "גבולות האחריות של הבלנית" (דעות, גיליון 66). לדידו של הרב סומך, ראוי לכתחילה שאישה תשגיח על חברתה הטובלת. אולם אם הנסיבות אינן מאפשרות זאת ועל מנת לצאת ידי כל ספק, יש לטבול תחילה תוך נקיטת השיטה של קשירת השיער ברשת ברפיון, ולשוב ולטבול בהתאם לשיטה של החזקת השיער ביד ברפיון. "ובזה", כותב הרב סומך, "יצאנו ידי כל הדעות, ואין חשש עוד, שאפילו אם ח"ו אופן אחד לא עשתה אותו היטב, יבא אופן השני ויתקן, ולא יבצר שודאי תעלה בידה טבילה הגונה, אם תעשה את שני האופנים הנז'[כרים], ותו לא מידי".