העיסוק המודע שלי במצוות הטבילה ובהבניות החברתיות והתרבותיות הסובבות אותה החל לפני כחמש שנים, כשנטלתי חלק במאבק ציבורי על המקוואות בעיר מגוריי, בית שמש. העירייה ביקשה להעביר את האחריות על כל המקוואות בשכונת רמת בית שמש לידיה של עמותה פרטית הנשלטת על ידי רבני העדה החרדית. ההחלטה גררה התנגדות גדולה בקרב הציבור הדתי לאומי בשכונה, והביאה להקמת ועד פעולה, שבו נטלתי חלק לצד נשים נוספות, רבנים ונציגי ציבור.
במסגרת פעילות זו נחשפתי לשיח נשי טעון, לעומתי ומורכב בנושא המקווה והטבילה. דוברות השיח הזה תיארו את הטבילה כחוויה של קושי והסתרה. הן השתמשו במילים כמו סוד, אנונימיות, לחץ, איסור, בדיקות פולשניות ומסירות נפש. הן תיארו את ההליכה למקווה כמשימה שדורשת מהן תעצומות נפש רבות. הן פעלו על סמך ההנחה שאסור בתכלית האיסור שמישהו ידע שהן הולכות למקווה, ועשו מאמצים יוצאי דופן להסתיר את הטבילה. בנוסף, התברר לי שהמקווה הוא משהו ש"לא מדברים עליו", ושחוויית הטבילה עבור נשים רבות היא חוויה לא נעימה, ואף שלילית. ככל שהתרחבו מעגלי השיח שנחשפתי אליהם, אל מחוץ לשכונה שלי, אל עוד ועוד נשים ומקומות, אל הרשתות החברתיות, אל כתבות ומאמרים, נוכחתי שהשיח הזה מתאר סוג של common knowledge"".
הסיפורים והחוויות האישיות שנכללו בשיח הזה לבשו ופשטו צורות ופרטים, אך היו בהם מוטיבים מרכזיים שחזרו על עצמם. נשים (וגם גברים) סיפרו שנודע להם שנשים טובלות רק בגיל מאוחר יחסית. סיפורים רבים כללו את התגובה האינסטינקטיבית: "אמא שלי אף פעם לא עשתה את זה". נשים רבות סיפרו על מבוכה ובושה רבה במקרה שבו פגשו מכרה, שלא לומר מכר, במקווה או סמוך לו. על מאמצים כבירים שנעשו כדי שאף אחד, למעט בן זוגן, לא ידע מתי הן טבלו. הן לא תספרנה לאימא או לחברה על טבילתן, ולו על מנת להיעזר בה. נשים מסוימות אף ביטאו חרדה שמא לא תטבולנה כראוי או במועד. מנגד, נשמעו ביטויי כעס כלפי הגישה לפיה חובה על אישה לטבול במועד בכל מחיר ובכל תנאי, גישה שבאה לידי ביטוי בסיפורים על "אימותינו הקדושות באירופה שהיו שוברות את הקרח וטובלות". סיפורי הטבילה בשלג והחרדה שהם מעוררים חזרו והופיעו בדבריהן של לא מעט נשים.
יתר על כן: בעבור אותן נשים, השיח על המקווה היה חידוש בפני עצמו, העזה, שבירת טאבו. השיח התפתח כמעשה מודע של התמודדות עם בעיה מושתקת. העיסוק בטבילה ובמקווה נחווה כאקט של חירות נשית. מקווה, כך התברר לי, הוא סוד.
אל מול השיח הזה עמדתי תוהה ולא שייכת.
חגיגה במקווה
אינני יודעת מתי שמעתי לראשונה על המקווה, כשם שאינני יודעת מתי שמעתי לראשונה על שבת או על כשרות. הן תמיד היו שם, חלק טבעי, אינטגרלי ומובן מאליו של החיים.
נולדתי וגדלתי במושב של עולים ממרוקו. כנכדה הבכורה במשפחות אמי ואבי, משפחות בנות עשרה ילדים כל אחת, זכיתי להשתתף בכל החתונות של דודיי ודודותיי, ובחגיגה המיוחדת שעורכים יוצאי צפון אפריקה לכלה בערב טבילתה הראשונה. מלווה בבנות משפחה, שכנות וחברות, הולכת הכלה אל המקווה בשירה ובריקודים, כשהנשים נושאות מגשים עמוסים עוגיות צבעוניות, ריבות וסוכריות. אל הטבילה מביאים מגבות חדשות, רכות וריחניות, ואם החתן מעניקה לכלה פרחים, מוצרי טיפוח ופריטי הלבשה תחתונה. הנשים שרות ורוקדות, ומאחלות לכלה חיי נישואים מוצלחים ומאושרים. לאחר הטבילה הכלה מברכת את המשתתפות, והנשים מייבשות את שערה, מאפרות ומלבישות אותה, ומלוות אותה בחזרה הביתה. בבית הכלה מחכים הגברים, והיא מתקבלת בשירה, בריקודים ובסעודה חגיגית. רק נשים מלוות את הכלה אל המקווה, אך לא מדובר באירוע סודי ונסתר, אלא בחגיגה בראש חוצות וברוב עם. גם אני השתתפתי בימי ילדותי בחגיגות רבות כאלה.
המקווה נכח לא רק באירועים חגיגיים, אלא גם ביומיום. את הבלנית, אשתו של הרב, פגשתי פעמים רבות בדרכה אל המקווה בשעות בין הערביים. היא הייתה מנשקת ומחבקת אותי וממתיקה בסוכריה. מדי פעם ראיתי נשים נכנסות אל המקווה כדי לטבול. התייחסתי לכך בשוויון נפש והמשכתי לשחק. לא היה בזה כל עניין או חידוש.
לאורך שנות ילדותי שמעתי סיפורים רבים על טבילה בנחלים ובאגמים בהרי האטלס. הנחל היה מקום של שאיבה, כביסה, רחצה וטבילה. לא הייתה בלנית, והנשים טבלו בנחל כשהן מלוות בחברה או בבת. לעתים הלכו יחדיו שתי נשים שטבילתן הזדמנה לאותו ערב. בשבת בבוקר, כשהגברים היו בבית הכנסת, היינו יושבות יחד, אמא, סבתא, דודות ונכדות, אוכלות, צוחקות ומדברות. במרחב הנשי הזה שאלתי שאלות ושמעתי סיפורים, בדיחות ותובנות לאוזני הנשים בלבד. גם על הטבילה שמעתי. על לבטים וקשיים, על שאלות הלכתיות ועל חוויות משעשעות.
המקווה, חשוב לומר, לא היה דווקא עניין של נשים. גם גברים טבלו. מיעוטם מדי יום, חלקם במועדים ובימים טובים, וכולם בערב יום הכיפורים. במרוקו, כך סיפרו, הקפידו הרבנים וסופרי הסת"ם על טבילה יומיומית.
כשבגרתי מעט, נהגה אמי להיעזר בי בימי טבילתה. לעתים השגחתי על אחיי הקטנים עד שאמא תחזור מהטבילה; פעמים אחרות ליוויתי אותה למקווה, נושאת בעבורה שקית עם החפצים הדרושים לה וממתינה בחדר הכניסה עד שתסיים.
לא רק אני ליוויתי את אמי לטבילה; כך נהגו כל הנשים והבנות שהכרתי. חלקן נכחו אף בטבילה עצמה, וכולן ידעו מגיל צעיר שאישה נשואה טובלת במקווה. אני ליוויתי את אמי, אמי ודודותיי ליוו את סבתי, וסבתי ליוותה את אמה. סבתא סיפרה בשעשוע על הפעם שבה ישבו כל נשות המשפחה בחצר הפנימית של הבית במרוקו, וסבתא, שהייתה אז בת עשר, חיקתה, לקול צחוקן המתגלגל, את הדודה אסתר בשעה שהיא נכנסת אל המים לטבול. דודה אסתר נעלבה ואיימה על סבתא שהיא לא תיקח אותה יותר לנחל. "אבל אחרי כמה זמן", סיפרה סבתא בנימה של ניצחון, "היא באה ושוב ביקשה ממני ללוות אותה אל הטבילה". גם אמי ודודותיי סיפרו על הטבילות השונות. "אני חושבת שזאת הייתה דרכה ללמד אותנו מה צריך לעשות", הסבירה דודתי.
כילדה, המקווה לא התקשר אצלי עם מיניות. הכרתי את המקווה הרבה לפני שידעתי שקיימת מיניות. הוא פשוט היה שם, מצווה ככל המצוות. ואכן, הטבילה נשאה משמעות של היטהרות ושל קדושה, של הנאה וטיפוח. כשהגעתי לגיל ההתבגרות היתוספה המיניות כרובד נוסף למצוות הטבילה. אנו נוטים להטעין על הטבילה את המשמעות המינית, אך לעניות דעתי זה לא הכרחי. גם בחתונה, לשם הדגמה, טקס החופה וחדר הייחוד קשורים קשר הדוק ליחסי אישות, ואף על פי כן אנו לא נמנעים מלחגוג את החתונה ברוב העם מחשש שמישהו יהרהר בסיבה שכלה נכנסת לחופתה.
חשיפה הדרגתית
אני אוהבת את המקווה, אוהבת את הטבילה. בעבורי זו הזדמנות לעצור את מרוץ החיים ולהקדיש לעצמי, לגוף שלי, זמן לטיפוח ולהתנקות, זמן לאסתטיקה ופינוק. גם הטבילה עצמה חביבה עליי. הניקיון, המים, ההיטהרות, הברכה, הקדושה, כולם יוצרים חוויית אחדות והתחדשות. אני עולה מהטבילה שלווה ורגועה, ונהנית לחזור הביתה יפה ומטופחת. המקווה מעולם לא היה סוד עבורי, ולא הבנתי את הצורך בהסתרה. אמי ואחיותיי יודעות פעמים רבות מתי אני טובלת, ואני נעזרת בהן במקרה הצורך.
הניגוד בין החוויה שגדלתי לתוכה והפנמתי כדבר טבעי לבין השיח ששמעתי מן הנשים שפעלתי אתן, היה חד. תמיד ידעתי על מקרים ספציפיים של נשים שהמקווה עורר אצלן קשיים, אך כאן עמדתי מול תופעה חברתית. מצאתי את עצמי בעמדת ה'אחרת', זרה מול אתוס רחב ומוסכם לכאורה, מול שיח שמציג את עצמו כברירת מחדל, מול הנחות שנדמה שאין עליהן ערעור. תהיתי כיצד זה ייתכן, שאלתי את עצמי מנין נובעת הזרות שלי.
הקשבה, חשיבה והתבוננות הובילו אותי להבנה ששורש השונות נעוץ בהבניה שונה, ארוכת שנים, של חוויית המקווה והטבילה. הבנתי שלצד מרכיבים אישיים של חוויית הטבילה, הייחודיים לכל אישה ואישה, ישנם מרכיבים חברתיים-תרבותיים המשפיעים ואולי אף יוצרים את המצע לצמיחתן של חוויות שונות זו מזו. ואכן, בעוד ש'שיח הסודיות' עלה מנשים דתיות לאומיות אשכנזיות, הרי שעל חוויית טבילה דומה לשלי שמעתי מנשים מרוקאיות, שגדלו בסביבה ששימרה את המנהגים המסורתיים של יהודי מרוקו.
התפתחות היחס לטבילה כאירוע נינוח היא לא מקרית, אלא תוצר של תהליך שנבנה נדבך על נדבך, של היכרות הדרגתית עם הטבילה ומשמעותה, וזאת בניגוד לתהליך של הסתרה ואז חשיפה פתאומית. תחילה המקווה נוכח במרחב, ממש כמו בית הכנסת או גן הילדים. הילדה מכירה את הבלנית, כמו את יתר נושאי התפקידים בקהילה. אחר כך הילדה משתתפת במסיבה שנערכת במקווה לכבוד הכלה, אירוע שמח, חגיגי ומרגש. היא שומעת סיפורים ובדיחות על הטבילה. כשהיא גדלה קצת, היא עוזרת בבית לאימא כשהיא הולכת לטבול, ואחר כך גם מלווה אותה למקווה. בשלב כלשהו בגיל ההתבגרות, כשהילדה מתוודעת למיניות ולמשמעותה, נוסף הנדבך האחרון, המקנה לטבילה את משמעותה הבשלה.
מרבית המצוות נטבעות בנו מגיל צעיר ונארגות בשגרת חיינו. אנחנו יודעים לשמור שבת וכשרות כי התרגלנו מילדות: אין נקודת התחלה לקיום המצוות. אנחנו לומדים מסביבתנו גם איך לקיים את המצוות, מתוך ההתנהלות השגרתית, היומיומית, ולא מתוך השולחן ערוך. מצוות הטבילה היא אחרת: אנו מתחילות לקיים אותה עם נישואינו. ההיכרות הפתאומית והמפתיעה, לימוד ההלכות 'מהספר' והחינוך להסתרה ולהשתקה מוחלטת, יוצרים את התשתית לחוויה טראומתית ולא מעובדת, שבאה לידי ביטוי בשיח סביב הטבילה.
כדי לפתח חוויה בריאה של המקווה והטבילה, אני מציעה לשקול חשיפה הדרגתית ומבוקרת, לפי הדגם שתיארתי לעיל. שיח פתוח מגיל צעיר בין אם לבת בנושא הטבילה, והיכרות עם המצווה מתוך התבוננות ודוגמה אישית, יכולים לסייע בכך ולהפחית מתחים והתנגדויות.
אני מבינה שהצעה זו עלולה לנגוד את התפיסה המושרשת, לפיה אסור בתכלית האיסור שמישהו חוץ מבן הזוג ידע על מועד הטבילה. אך האם זוהי האפשרות ההלכתית היחידה? לדעתי לא. לא כך נהגו אמותיי, לא כך נוהגת אני. כששאלתי את סבתי על הצניעות בקרב הנשים בקהילתה, היא ענתה לי: "נהגנו מאוד בצניעות. רק נשים יודעות. ואם שתי חברות טבלו ביחד הן לעולם לא תספרנה לבעליהן על כך". קו דק מפריד בין צניעות לבין השתקה. מצד אחד לא מספרים על הטבילה בפרהסיה, ואף גבר מלבד בן הזוג לא יודע על כך, אך מצד שני, אמא או חברה יכולות לדעת אם יש צורך, הבנות בבית יודעות, עוזרות ולעתים מלוות את אימא לטבילה. אין סוד, אין השתקה, וממילא אין כמעט איום.
אני מבקשת להציע שקיומו של שיח נשים סביב נושאים שהצניעות יפה להם הוא לא רק צנוע והלכתי, אלא גם הכרחי כדי לבנות התייחסות טבעית ובריאה לטבילה ולמיניות. אני מבקשת להציע שתמיכה ועזרה הדדית נשית סביב הטבילה יועילו הן לגידול הבנות לחוויית טבילה בריאה יותר, והן לרווחת האמהות, שתוכלנה לשחרר מעט את קשר השתיקה סביב הטבילה, מבלי לחצות את גדרי הצניעות.
כוסית של ערק
המודל של 'פתיחות צנועה' שאני מציעה והשיח הנשי שנוצר באמצעותו מאפשר התמודדות טובה עם היבטים נוספים בתפיסת הטבילה. אקח כדוגמה את מוטיב מסירות הנפש בטבילה בשלג, שנפוץ אצל נשים רבות, וההתמודדות אתו באמצעות שיחה פתוחה ומשוחררת. גם אני שמעתי על טבילה של נשים וגברים בנחלים הקפואים והמושלגים שבמרומי הרי האטלס. כששאלתי את סבתא איך היא וחברותיה טבלו בכפור, היא ענתה לי כשצחוק על פניה: "אל תשאלי כמה היה קר! את יודעת מה היינו עושות? איך שהאישה יוצאת מהנחל, מיד נותנים לה לשתות כוסית של ערק, שתתחמם!". תשובה מקסימה זו אינה פותרת את השאלה המהותית של מסירות הנפש, אך היא מאפשרת להתמודד אתה באמצעות שיחה וצחוק, ולפעמים די בכך כדי להקל על המועקה הרגשית שנוצרת כתוצאה מהמיתוס.
יש חשיבות גדולה גם לדוגמה האישית של אם לבת בהכנות לטבילה ובטבילה עצמה. נשים רבות נוטות להסתבך בדקדוקי הלכות ושאלות סביב הטבילה, תופעה שלא קיימת בהיקף נרחב כל כך במצוות אחרות. אחד הגורמים לכך, לטעמי, הוא חוסר ביטחון שנובע מלמידת ההלכה מספרים ולא מהתנסות, וזאת זמן קצר לפני החתונה. לתופעה זו אין כל הצדקה הלכתית. הלכות הטבילה אינן מסובכות יותר מאשר הלכות שבת או כשרות, אך יש סביבן חרדה עצומה, שנזקיה בצידה. היכרות הדרגתית עם הטבילה מגיל צעיר ולימוד ההלכה מאמא, ממש כמו ההתנסות המובנת מאליה בהלכות שבת, עשויים להקל מאוד על החרדה הזו.
אני מבקשת לחתום בסיפור על אהבת המצווה ועל מסירות נפש. כשהייתי בת 15 סיפרה לי סבתי על הימים הראשונים לאחר עלייתה ארצה בשנת 1955. סבתא ומשפחתה נלקחו מהאונייה ישירות אל מקום מגוריהם המיועד, מושב בנגב שהיה אז מישור חולי ושומם, שנזרעו בו כמה פחונים וברז אחד. לא היה כביש, לא הייתה תחבורה ולא היה מקווה. "היינו הרבה נשים צעירות", סיפרה סבתא, "רובנו אחרי לידה. ולא היה לנו איפה לטבול. לא היה נחל, לא היה מקווה, לא יכולנו לנסוע לשום מקום. אז התאספנו כל הנשים והחלטנו לחפור בור גדול. ליד הברז האחד שבקצה המושב. חפרנו בור גדול, מילאנו אותו מים וטבלנו בבור הזה." כששמעתי את הסיפור, הזדעזעתי. תגובתי הראשונה והמבוהלת הייתה: "סבתא, אבל זה לא מקווה, זה אסור". סבתא חייכה אלי ברוגע וענתה: "זה הכי טוב שיכולנו לעשות ואם זה לא בסדר, הקדוש ברוך הוא יסלח לנו".
כשגדלתי, הבנתי את עוצמתו של הסיפור הזה ואת תרומתו הכבירה לאהבתי את המצווה. הבנתי שהשאלה ההלכתית איננה לוז הסיפור הזה.1 מסבתא למדתי מסירות נפש מכוחה של אהבה למצווה. למדתי מהי עשייה והקרבה בעבור מה ומי שאתה אוהב. מסירות נפש של נשים צעירות בארץ זרה ושוממה, אמהות לתינוקות, שעושות את כל מלאכות הבית והשדה בכוחות עצמן ושעל אף התנאים הקשים, מכנסות אספת נשים ומחליטות לחפור לעצמן מקווה, כי זה הכי טוב שהן יכולות לעשות. למדתי על ביטחון בה' ובאהבה שהוא מחזיר לנו, ורכשתי חיבור של דורות למצווה עתיקה. החיבור הזה מועשר ומוטען בזכות זיכרונות ילדות מתוקים, סיפורים, בדיחות, חגיגות וחוויות, שהפכו את המצווה הזאת לחלק ממני - חלק לא מפחיד, לא מאיים, רק פשוט ונעים.
שגית דרעי, עורכת דין במקצועה ופעילה חברתית. המאמר פורסם בגיליון 66 של כתב העת דעות בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג.
1 על כשרותו של מקווה שמולא במים ממערכת הובלת המים, ראו זבחי צדק ח"ב, שו"ת י' סימן כב, וכן זבחי צדק חדשות סימן מב.