שלום בית.
באתי בטיול מאורגן. בקופסה ממוגנת עם ליווי צבאי.
אני. כן. אני רואה אותך מגחך לעצמך.
מה לעשות. השתניתי. אני כבר לא אותה ילדה. פחות מסתכנת. כבר לא אסע לבד דרך הכפר הזה. פעם - הייתי מודיעה לחמ"ל בחומש "יצאתי משא-נור, תפתחו לי את המחסום ואל תטרחו לשלוח ליווי" - ככה כמה פעמים שצריך, עד שהצבא בעצמו פירק את המחסום, והדרך נפתחה לנסיעה חופשית. אם כבר המשוגעת נכנסת לכפר הזה לבד - לפחות שתוכל לצאת משם...
כשהגענו החלטנו להיכנס ולצאת בלי לשאול אף אחד. סכנות? קטן עלינו. בזנו לסכנות. מי שמפחד לא חי. ואנחנו באנו לכאן לריצה למרחק ארוך. לא לשחק בחלוצים להתעייף וללכת אחרי שנתיים.
לא שלא היו חרדות, ולא שלא היה להן בסיס. האיש ניצל ממוות פעמיים (ירי ממארב מתוכנן), הילדים פעם אחת (מכונית תופת. מטען של חצי טון. נס. ערנות של סיור צבאי שראה משהו חריג בשטח.) הגומל כפול חמש: שלושה שלי, שניים של חברים.
לא מתכוונת להצטדק. נכון, לא חשבתי כמו שצריך לאן אני מכניסה את הילדים שלי, אבל אף אחד במדינה הזו לא נס על נפשו למרות המלחמות החטיפות הטילים ההרוגים... אז כנראה שאני פסיכית די נורמלית בסך הכל, יחסית לבית המשוגעים שאנחנו חיים בו. הנה, אתה רואה. אני מצטדקת.
אז למה.
אין טעם לשאול כי לא אדע להסביר במילים. כשחייתי אתך - לא חשבתי. רק הרגשתי כל בוקר שיש בשביל מה לקום. שהיום הוא יום חשוב, והוא יהיה מעניין ומפתיע. כל יום.
ברגע שהאיש הביא את הפלייר המצ'וקמק מהעבודה ואמר לי: "את רוצה לעזוב את קריית ארבע? הנה. מקימים גרעין לעלייה לשא-נור (איפה זה???) תתקשרי." - הייתה לי תחושה של משהו נכון. לא "נכון" במובן של ציונות ויישוב הארץ ואדמה והגשמה. גם זה. אבל יותר "ככה אני רוצה". אז התקשרתי. פעם היה כאן כפר אומנים. מה יש שם עכשיו? כלום, עוד כלום, וארבע התחלות בנייה שנעצרו בגלל חוסר ביקוש. בית ספר? שבי שומרון דרך כביש אימים שאפילו הצבא נטש או טל מנשה דרך "ציר המטענים". גן? אין. מקווה? בשבי שומרון, דרך כביש אימים שאפילו הצבא נטש.
טוב, תודה. תרשום את המספר שלי, אנחנו באים לסיור.
רגעי התאהבות נחרטים לנצח. אולי זה מכיוון שהתאהבות היא מין חלון נטול הקשר בזמן, שבו ההיגיון שותק כי אין לו מה לומר ללב שהחליט ללכת ראש בקיר.
אני זוכרת עצי אורן. זוכרת מצודה עתיקה. פסל של דג באמצע בריכת פסיפס באמצע קוצים. ועוד קוצים - יער של קוצים, בכל מקום. היה יום חורף מעונן, לקראת שקיעה בלתי נראית.
אז אני יודעת שלא הסגול המטורף הזה שבה אותי בפעם הראשונה. הסגול הזה בשמיים, בהרים, בכל מקום. אליו התהפנטתי אחר כך, כל שבת, מול החלון שלי בבית הכנסת. הסגול הזה שאראה מחר שתפסתי במצלמה שלי. הפוטושופ רק יעזור לי לדייק את הצבע. אולי בכמה תמונות אגזים - אבל מה זו אומנות אם לא נקודת מבט סובייקטיבית שלא דופקת חשבון למציאות ולוגיקה. אז אעצב לי שמיים סוגלים.
בא לי לעמוד ולשיר כאן קבלת שבת בנוסח קרליבך - אלא שאני כבר לא אותה אני ובית כנסת כבר לא בית כנסת. הוא חזר להיות מסגד ירדני נטוש.
נו, תגיד, מה אתה אם לא ארץ לעולם לא?
הנה, קח את הגלריה לאומנות למשל. אומנים בעלי שם בינלאומי שיצרו כאן, נטשו בגלל האינתיפאדה וחזרו לפה לחיות יחד עם קהילת דוסים צעירים. הגלריה חזרה לפעול, והייתה חלק הכרחי מכל סיור מודרך ביישוב המתחדש. צחקנו אז שהקהל לא משתלב כאן. והמשכנו להביא את כולם לתערוכות. בגאווה.
פה נפתחה לי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. פה הבנתי שיש לי דעה, וכישרון, ויש לי מה לומר לעולם הזה... נכון, אני משוויצה, מה אכפת לך לפרגן. הייתי דוברת לא רעה אחרי הכל. המורכבות בהתגלמותה. פני מלאכית, תינוקת על הידיים ומסרים תקיפים. בסדר, קיצוניים. למה, הייתה דרך אחרת לחיות אתך חוץ מלהתעקש ולהאמין?
חשבנו לנצח. באמת הייתה תקופה שחשבנו שננצח את זה. האיש הבין ראשון. אני עוד הייתי נאיבית. ואז החלטנו שנלחמים לא עליך אלא על הכבוד שלנו (והשפיות שלנו. אותה שפיות שבשמה שיפצנו את האמבטיה של הילדים חודשיים לפני אוגוסט הארור), וגם נגד הפינויים הבאים. אם הפינוי הזה ייחרט בזיכרון של כולם - הבאים אחריו כבר לא יקרו. בסדר, כבר אמרתי שהייתי נאיבית.
כך או כך - פה למדתי להאמין בעצמי.
ולא הכל גם היה פוליטיקה ומלחמות. בין נסיעה דרך כפר האימים לתדרוך לעיתונאים היו חיים, והם היו טובים. האיש ואני היינו צוות לוגיסטי מושלם. ארגנו, כתבנו, אירחנו, הפגנו, קידמנו, צחקנו ונעצבנו והתרגזנו תוך כדי. יחד. לא יודעת אם אי פעם תהיה לנו עוד הזדמנות לחיות בכזה תיאום. והילדים עד היום חושבים שהיית גן עדן. בטח שהם גדלו. אל תדאג, אתה נשארת זיכרון מכונן.
פה עקבתי אחרי יצירות נולדות מתחת לידיה של יוליה. לכל יצירה היה סיפור. אישי. דומה לתיאורים של סבתא שלי, זיכרונה לברכה. יומיומי ולא מתיימר להיות דבר מלבד עצמו. זיכרון מאבא, דיוקן של חבר, חצאית פרושה על קרש גיהוץ וממנה מבצבצות רגליים בנעלי עקב. "עייפות" היא קראה לזה... או סיפור פוליטי חריף ונשכני. ציפור מאכילה גוזלים בקן שמונח על גבי גזייה: החיים שלנו בישראל.
והיה גם מארק. איש בן שבעים עם הדרת כבוד. תמיד רגוע, תמיד מאוזן. אומן מיניאטורות. הבית שלו נראה כמו מוזיאון ואני הייתי אורחת רצויה. מארק דווקא היה מהחשדנים בהתחלה, לא היה לו ניסיון טוב עם דוסים. אבל אז הוא גילה שיש בין המוזרים האלה איזו מירוצ'קה אחת שדוברת את שפתו ומוכנה לעבוד בלהקשיב. אחרי הגירוש לא שמרנו על קשר. לפני שבועיים הוא נפטר. סרטן זו האבחנה הרשמית. היה שלום, חבר שלי שנטשתי לעת זקנה. כיסא הכבוד ייראה יפה יותר עם הגילופים והחריטות שלך.
והנה יוליה, מסתובבת בגלריה הנטושה. נראית אותו דבר, רק לא עם בגדי עבודה. אני שמחה לפגוש אותה. יש עוד אנשים שאני שמחה לפגוש על יד עץ התאנה, רק עכשיו נזכרתי שכל הילדים היו קוראים לו "העץ של...", ומטפסים לקטוף תאנים. מאז האהבה שלי לתאנים ישר מהעץ או שזה היה תמיד? מאיפה לך לדעת באמת.
מחפשת חבר יקר נוסף, אך הוא לא כאן. מהרבה אחרים אני מתחמקת, הם יותר מדי דומים ל"אני" של פעם. דווקא אלו שהיו הכי דומים לי בהשקפה ובאורח החיים עסקו בלהקטין אותי, להתאים לסטנדרט דתי מקובל, להכניס למסגרת. נכון, גם אני הייתי לא קלה אז, היה קשה לדבר אתי ברגע שננעלתי על מטרה. אבל בחייאת, יש לנו פה יישוב להקים, כבישים לפתוח, אירוע הזדהות לארגן, להוציא פרסום, לתחזק עמותה - ומה שמטריד אתכם זה אם מסיבת ט"ו בשבט צריכה להיות מעורבת או נפרדת?
אחר כך נזרקתי מהמקום שלי בבית הכנסת. לא בכוונה. פשוט הגיעו מלא תומכים והיה צריך להגדיל את עזרת הגברים, אז הנשים עברו החוצה - אל עזרת נשים מאולתרת מוקפת סמרטוטים. אז איבדתי את החלון שלי. אבל לא חשבתי לרגע ללכת. כי אהבתי אותך, בית. עדיין היית שלי.
יוליה ואני מתחבקות, נאחזות זו בזו. היא שולפת מהתיק ספר עם היצירות שלה, אנחנו מדפדפות בו מכריכה לכריכה באמצע מה שהיה פעם גלריה. אני זוכרת אלו מהן היו מוצגות כאן. ומה עמד איפה ומה היה תלוי על איזה קיר. היא מזכירה לי שנסענו יחד להביא את פסל המנורה שלה מירושלים, ב"מיצובישי מתנחלים" שלי. "אני אמרתי צריך ליווי ואת אמרת איזה ליווי, שום ליווי, בואי ניסע. ונסענו."
"פעם קראו לך המלכה של השומרון".
כן, נכון. נחום ברנע. הוקסם, לא הבין "איך לאכול אותי". החמיא. אני לא משוויצה שוב, אני נזכרת. בסדר, אני קצת.
הרבה דברים נשכחים עולים לי פתאום.
בכלל, ההארדיסק הפנימי מחק לי מלא מידע מאז. אני מניחה שמכוונות טובות להגן עליי מפני עצמי.
אולי עכשיו אני כבר יכולה לעשות מקום לזיכרונות האלו בלי שהם יאיימו על ההווה שלי. בלי שהם יערערו על המקומות החדשים שלי. אולי עכשיו אני כבר יכולה להיות הכל. המלכה של השומרון ופמיניסטית דתייה בלי חוש הומור.
אני לא. בחרתי להתרחק, וזה כרטיס לכוון אחד. המלכה של השומרון קבורה כאן, אני המשכתי הלאה, ואני אחרת.
בהתחלה חשבתי שלא אשרוד בלעדיך. חייתי אותך, רק אותך. יצרתי סרטים שטוחים מכאב - מרוב זעקה רמה מדי אף אחד לא הצליח להקשיב. אתה היית כרטיס הביקור שלי, כי אתה היית כל מה שאני, בלעדיך לא הייתה לי בכלל זהות.
אבל אז מצאתי בי עוד מקומות. עוד רצונות. עוד חלומות. הרפיתי לאט לאט. שחררתי. הבנתי שלעולם לא אחזור. אם יחזרו אחרים - יהיה לי כאן חדרון ואבוא לכתוב כמה ימים בחודש. אבל לא יותר מזה. וגם זה הרי לא באמת יקרה במציאות. הדחקתי את הרגשות שלי אליך, יצרתי לי זהות חדשה. זו אני של עכשיו, והאני הזו אמיתית. שלמה עם מה שהיא.
כן. בגדתי בך. אני לא מצטערת. לא משנה לי אפילו אם אתה סולח.
ומה אתה בשבילי עכשיו? ומי זאת שמסתובבת כאן, חריגה בנוף הציבור המתבקש-שיבוא-לכאן-עם הסיסמא-המתבקשת-נחזור וכו'? אני לא מכירה אותה. זו לא אני. אני אישיות חזקה ורציונלית שמתפרקת במנות קטנות ותמיד במודע. וזאת מישהי שנראית כמו פאזל עם ארבעת אלפים חתיכות, ושום חתיכה לא מצליחה למצוא את מקומה.
לעזאזל אתך, בית. אותו קסם כאן.
לא השתנית בכלל בתשע וחצי השנים האחרונות, אתה יודע? ההרדופים בכניסה למצודה. העצים על יד הבית של יוליה. הוונדליסטים השחיתו את המבנים, בעצים לא נגעו. הנה הברוש שלנו. הוא גדל. חצי ירוק חצי יבש. כמה מדויק.
אני יודעת שאתה מתגעגע. אני מודה שמתחת לזהות החדשה שלי - גם אני מתגעגעת, ועכשיו, מולך, אני ממוגנטת געגועים. ועוד שנייה תבוא השעה הסגולה הזו ותלפות אותי, ואני לא אוכל לזוז. אביט לאחור ואתאבן ואשאר.
אם הייתי חוזרת לאחור בזמן - הייתי באה לכאן שוב ומתחילה הכל מהתחלה? אין לי בכלל ספק.
אתה מבין אבל שאם הייתי נשארת כאן שנים על גבי שנים - זה היה נמוג. הקסם. אני הייתי מתרגלת ואתה היית הופך לשגרה.
שאלתי את עצמי לא מזמן מה יותר כואב: מוות של מישהו שאוהבים שלושים שנה או של מישהו שאוהבים שנתיים?
שלא תחשוב שאני בתחרות כאב עם מגורשי גוש קטיף. פשוט תהיתי למה עשר שנים אחרי אני מפורקת ככה. מה אני עושה עניין. כי מה כבר היה כאן. הרפתקה. אהבה קצרה. קסם. הצלחה. חדוות גילוי. ניסוי וטעיה. אמונה, כמובן אמונה. מלא אמונה. ואז כישלון - מפואר או לא. תלוי מאיזה צד של הסורגים מסתכלים על זה.
לא נפרדתי ממך כמו שצריך. השארתי כאן חמישה נציגים, שעברו את זה בדיוק כמו שאמא שלהם רצתה. הכי נוכחים. הכי נאחזים. הכי נשברים. הכי סוחבים על הגב לכל החיים. אם הייתי מוציאה אותם מכאן לפני - לא בטוח שהיה קל יותר. אין באמת דרך קלה לאבד חבר. אין דרך קלה לאבד בית. זה לא מעבר דירה. זה שכול.
נכון שאני לא מגזימה? אתה מהנהן, בטח שאתה מהנהן...
איבדתי אותך לפני שהתרגלתי. לפני שהפכת לשגרה. וכמה שאנסה להתכחש - נשאר בי רצון לעוד קצת קסם.
אולי עדיף לי ככה. לזכור אותך בתור האקס המיתולוגי. לדעת שזה נגמר ולהיאכל מגעגועים.
אז... שלום בית.
לא, אני לא נשארת. אל תנסה אפילו. אני מבוגרת מדי ועייפה מדי למשחק מחבואים עם צה"ל, אני הרבה יותר אחראית ושקולה היום, ואפילו קצת חסינה מפני הללכת - מכאן.
הסגול הזה בכוונה עכשיו, נכון? אתה לא הוגן. אתה מכיר את כל נקודות התורפה שלי, ומשתמש בהן. תפסיק. אל תכה מתחת לחגורה. זה יכאב יותר לשנינו, אבל זה לא יעזור. אני אחכה שהחושך ירגיע את ארץ עוץ המשגעת שצבעת לך כאן ואחמוק אל הקופסה ממוגנת הירי שתיקח אותי חזרה אל העולם השפוי המקביל שלי. את מחר אני שומרת למיון תמונות ולהתפרקות מבוקרת. במנות קטנות.
כן, בטח.
אל תבכה, בית. אני אבוא לבקר, לא יודעת מתי. אולי עוד חודש. אולי עוד עשרים שנה. מקווה שתישאר בדיוק אותו דבר. כי אני בטוח אהיה שונה.