סוגיית "הרב מהצפון" מוצתה וכוסתה ונטחנה. ואף על פי כן - אני רוצה לעסוק בה.
לא רק כי יחסי המרות שנוצרים בין בני ובנות אדם לרבינהם כששיקול הדעת האישי וההיגיון הישר והידע ההלכתי של בן/בת האדם עצמו/ה נדחקים לשוליים ומה שמקבל משקל עודף הוא "דעת התורה" שבמקרים רבים היא דעתו הסובייקטיבית של הרב. וזו לצערי תופעה רווחת - לא רק בכתות סגורות, קהילות שמרניות ויישובים מבודדים. תקראו שו"ת ס.מ.ס ותבינו על מה אני מדברת. מה שפעם לא היה עולה על דעתנו לשאול רב היום מככב במדורי השאלות והתשובות. וזו תופעה מסוכנת של איבוד עצמאות ואיבוד עצמיות שחייבת להדליק אצל כולנו נורה אדומה.
ולא רק לאור האמירות המשתאות נוסח "לי זה לא היה קורה כי אני מחובר/ת לרבנים הגונים ומשאיר/ה מקום לשיקול הדעת שלי". אשרי האנשים היציבים הפועלים בשיקול דעת והבוחרים את רבניהם - חבריהם. המשפט הנ"ל נכתב בלשון זכר לא בכדי - כי לרוב במשפחות שמחוברות לרב - הגבר הוא זה שבוחר את רבו. האישה הולכת אחר האיש - כך שערעור על מעמדו של הרב יפגע גם בזוגיות ולכן כמעט ולא קיים.
ובנוסף - חשיפה לפגיעה, גבירותיי ובעיקר רבותיי, היא תוצאה של מצב נפשי שמוכר יותר לנשים מאשר לגברים. תוצאה של חינוך לצייתנות, לדממה, לשקיפות. "תהיי ילדה טובה ותוותרי, תהיי מנומסת, תתאפקי, תתגברי, לא יפה שאת צועקת, תצחקי בשקט, אל תבלטי בשטח" - מי מאיתנו לא שמעה את האמירות הללו - לאו דווקא בהקשר הדתי - ולא העבירה אותן בלי משים לבנותיה? בעלות כוחות נפש שלא דוכאו או שצמחו למרות הדיכוי - תדענה להבדיל בין מצב הדורש איפוק בתגובה לבין זה המחייב צעקה רמה ומיד. אבל לא כולנו שורדות את הדיכוי הרגשי, הביטחון העצמי של רבות מאיתנו זקוק לשיקום ותחזוקה תמידית ולכן רבות מאיתנו עלולות להיפגע.
הפן הנוסף של המשפט "אין אפוטרופוס לעריות" בעיניי הוא בדיוק הצד הזה: הצד של הנפגעת. כאשר "אפוטרופוס" בשר ודם מחליף את זה הפנימי: את הביטחון שבידיעה מה כן ומה לא. היא תחוש שמשהו לא בסדר ועדיין תתאפק ותאמין ש"הוא יודע טוב ממני" - אחרת כל מה שחונכה עליו יתערער ובו בזמן תתערער זהותה. ומצב כמו פגיעה מינית מתמשכת הוא לא בדיוק הזמן האידיאלי לחפש זהות חדשה.
אבל מה שמטריד אותי כעת בסיפור הזה - הוא השקט שאחרי הסערה. הגלים הולכים ושוככים, תשומת לבו של הציבור כבר מזמן נדדה לאייטם אחר, ומי שנשארות פצועות בשטח אלו הנפגעות. והגרוע מכל לפניהן. כי כעת הן תיאלצנה להתמודד בחזית הקשה ביותר - החזית הזוגית. וזו המלחמה הקשה מכולן שממנה אין סיכוי לצאת מנצחים. אלא אם כן נלחמים בשניים.
מחוץ לאור הזרקורים התקשורתי, מעבר לחיבוק הקהילתי, האיש והאישה נשארים לבדם עם הפיל הלבן הזה באמצע הסלון. הפיל הלבן יישאר שם הרבה מאד זמן. אולי הוא יקטן עם הזמן ויהיה אפשר אפילו להחביא אותו פה ושם מתחת לשטיח - אבל כרגע הוא גדול. גדול מאד. והוא לא הולך להסתלק מעצמו.
כולן היו קורבנות. הן לא אשמות. הן זקוקות לכל התמיכה שבעולם, ואני רוצה להאמין שהן אכן מקבלות תמיכה מהקהילה ומבני משפחותיהן. ועדיין. משהו קרה בתוך היחסים הזוגיים. משהו זז מהמקום, היטלטל ולעולם לא יחזור להיות כמו קודם. ומהמקום הזה קל כל כך ליפול למצוקה גדולה עוד יותר. להיכנס למעגל של אשמה, דיכאון, תחושה ש"אין בשביל מה להמשיך מכאן". ולא יעזור לנפגעת אם כל הסביבה תגיד לה "זו לא אשמתך" אם בתוך תוכה היא תחשוב שזו כן ובן זוגה יאשר את התחושה - בכוונה או לא.
אני לא יודעת עבור מי מבני הזוג ההתמודדות מורכבת יותר. אני כן יודעת שהנשים כרגע פגועות יותר, מתייסרות יותר וזקוקות לחמלה ותמיכה. כן, בעיקר מבן הזוג שגם הוא עצמו פגוע. ברור לי שזו משימה קשה שדורשת מהגבר גדלות נפש מיוחדת. ברור לי שבסיפור הזה גם בן הזוג פגוע ומבולבל ואבוד. אבל התמיכה שלו בבת זוגו היא כרגע בגדר טיפול מציל חיים. לא במובן המטאפורי. דיכאון לא דופק לפני שהוא מתפרץ בדלת, ולא מודיע מראש על כוונותיו. וגם אם לא מדובר בדיכאון קליני - המצב המעורער הזה עלול להיות מסוכן. כפשוטו.
ייתכן מאד שזוגות מ"נפגעי הרב" יחליטו בסופו של דבר לפרק את החבילה הזוגית. זו החלטה לגיטימית בכל מצב, עם ובלי קשר למה שקרה - זה קורה וזה הגיוני. אבל ישנן סיטואציות שהמוטו שלהן הוא "לא כעת". יש רגעים בחיים שגדולים עלינו ב"כאן ועכשיו" שלהם. שאי אפשר לחשוב צלול. צריך להתרחק. צריך שיעבור זמן כדי להתחיל להבין, כדי להיות מסוגלים להביט על המציאות שהייתה ועל מה שקרה לנו מבלי לרצות להיעלם ליקום מקביל.
והזמן הזה הוא לא עכשיו. עכשיו פשוט תהיו שם בשביל בנות הזוג. עם כל הכאב והפגיעה שלכם - אל תברחו. אל תבקרו. אל תשפטו. תנסו לאהוב אותן. אם הן מדברות - תקשיבו. אם הן שותקות - תחבקו. אל תתנו להן לעמוד לבד מול הפיל בסלון.
מתפללת עבורכן. ועבורכם.