את המשפט הזה, אנחנו, ואני מתכוונת לנשים באופן כללי, רגילות לשמוע בכל מיני נסיבות מרכזיות ובעיקר כאלה משמעותיות לנו כנשים, כמו לדוגמא כשאת מודיעה שאת בהריון ומרגישה נורא ואיום, כשאת טוענת שעלית במשקל או כשאת אומרת שיש לך ילד נשוי בן עשרים. המשפט האוטומטי הזה, בא בעיקר כדי להחמיא ולפצות, ולו במעט, על התחושה הגרועה.
וישנו רגע נוסף, רלוונטי רק לזרם מסוים מאד של נשים - הנשים הדתיות שלא מסתובבות בעולם עם סממן דתי כלשהו ופתאום מישהו מגלה שהם בעצם כן.
זה חוזר על עצמו, בכל פעם בגרסה מעט אחרת. למשל, בשיחת מסדרון בעבודה, בפגישה עם לקוח, או בשיחת הנזיפה השנתית עם פקידת הבנק שלך. בשלב מסוים כמו שקורה לנו הישראלים לא מעט, השיחה גולשת לנושאים האקטואליים שעל סדר היום - אם זה פוליטיקה, סוגיות דת ומדינה, חוק השבות ו'אנחנו והגיור לאן'. כל אחד מהמשתתפים מביע את דעתו הנחרצת כמובן, ובשלב מסוים את מרגישה צורך לעצור את כולם ולומר, כדי שיהיה ברור וכל הקלפים יהיו מונחים על שולחן הדיונים, שאת דתייה.
ברגע הזה מתרחשת בדרך כלל הפוגה מתודית, ושותפייך לשיחה מתבוננים בך שוב, הפעם בעיניים אחרות. בוחנים אותך מכף רגל עד ראשך הגלוי ואומרים במקהלה "באמת? לא רואים עליך", באינטונציה עולה ויורדת כמובן.
מאותו הרגע, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. אפשרות אחת, היא שאת תגידי "כן, זה נכון", תחייכי ותעבירי את זה הלאה. שמחה שפרקת מעלייך את הסוד הכבד ועכשיו כולם יודעים מאין באת ושיתמודדו עם זה.
אפשרות ראלית אחרת היא שהם ישאלו איך זה שלא רואים עליך ואת תצטרכי לפצוח בנאום כלשהו על בחירות שעשית מזמן ואת עדיין שלמה איתן אבל לא ממש בא לך לשתף בהם את כל צוות בדיקות האיכות של החברה.
אפשרות נוספת, שגם היא סבירה לחלוטין, שהשיחה תגלוש למה שכל הנוכחים חושבים על דתיים ולמה בעצם הם לא משרתים בצבא, ותגרור את השאלה המתבקשת לאיזה סוג של דתיים את משתייכת, כי הרי כאמור - לא רואים עליך.
וזהו. מה שלא יקרה מעכשיו זה מאחורייך. שלב היציאה מארון הדתיות עבר ועכשיו כולם יודעים זה כתוב לך על המצח, והם כבר כן רואים את זה עליך, לטוב ולרע.
אם מערכת היחסים עם האנשים שעכשיו גילו את השורשיים המונותאיסטיים שלך היא מתמשכת, ישנה אפשרות שתהפכי מהיום והלאה למסכות ההלכתית העליונה אם מדובר בסביבה נטולת דתיים אחרים, שכן נראים דתיים. הם יפנו אליך בשאלות הלכתיות, ישאלו אותך באיזו שעה נכנסת שבת, ומתי בדיוק יוצא פסח שני, וזה לפעמים סתם בשביל לראות שאת יודעת על מה את מדברת למרות חזות מכנסי הג'ינס הרגילה וכיסוי הראש הנעלם. אבל חוץ מזה החיים ימשכו כסדרם.
ואז, אחרי שכבר שכחת איך זה מרגיש, וכולם התרגלו, וכולם יודעים, בוקר אחד יגיע למשרד עובד חדש, בחור נחמד, חילוני, מראשון לציון, ואת תדעי. מרגע שתראי אותו נכנס מחייך תדעי שהספירה לאחור החלה ובעוד יום, יומיים, שבועיים, תמצאי את עצמך שוב מולו, בדיוק באותו מקום, באמצע שיחה על שעון הקיץ ומצעד הגאווה, אומרת בעדינות, בשקט, כדי שכל האחרים לא ישמעו כי הם כבר יודעים, 'סתם שתדע, אני דתייה" והוא, הראשון לציוני, יעצור לרגע את שטף תמיכתו בשעון קיץ לאורך כל השנה, יביט בך מלמעלה למטה ובחזרה ויאמר באינטונציה הנכונה: באמת? בכלל לא רואים עליך".
הכותבת היא סופרת דתייה ומנחת סדנאות