עמדתי בפתח חדר ההכנה, ובלנית מתוקה, באמת מתוקה, עמדה לפני והתחננה שאקרא לה לפני הטבילה. היא הראתה לי את החדר, ומיד ביקשה - "תקראי לי, נכון שתקראי לי? אני יודעת שאת רוצה לטבול לבד, אני מכירה את כל הטיעונים שלך, בבקשה תביני אותי. כמו שאני מבינה אותך תנסי להבין אותי, זה מסכן את העבודה שלי. זו לא שאלה של האם אני מסכימה איתך או לא, את מעמידה אותי במקום שאני לא אהיה בסדר מול המעסיקים שלי. הם יודעים שיש פה בעיה בבקעה עם נשים כאלה, שרוצות לטבול לבד."
יש לזה שם, לאקט שכנוע כזה. לנסות לשכנע מישהי לעמוד עירומה בפנייך במצב שבו ברור שהיא לא מעוניינת בכך - זו הטרדה מינית. להצליח בשכנוע כזה, זה אפילו יותר חמור. אני לא מבינה איך העובדה שהמדיניות של המועצה הדתית בירושלים היא אלימות מינית לא משגעת את העולם הדתי שלנו. העובדה שעבודת הבלניות ומקור פרנסתן נתונה בסכנה אם לא ילחמו על קיומה של המדיניות הזאת, היא אלימות בקנה מידה בלתי נתפס. מעסיקיהן של הבלניות מאיימים עליהן בפיטורין אם לא יטרידו מינית את הטובלות. גם לזה קוראים אלימות מינית.
את אישה. את אדם. יש לך זכויות. הזכות לפרטיות, הזכות לכבוד, הזכות לביטחון, זכות האדם על גופו, חופש דת ופולחן. זכויות יסוד קוראים להן. יסוד של חברה אנושית ומוסרית. זכויות בסיס קוראים להן. זכויות בסיסיות שמגיעות לכל אחד ולכל אחת. את אישה בעלת זכויות ואת מציבה גבולות סביב הגוף שלך, וזה אמור להיות ברור שלא עוברים אותם.
כשאת נכנסת למקווה זה לא משנה יותר. פה אין גבולות מסביב לגוף שלך. פה אין זכויות יסוד. ההחלטות הן של המועצה הדתית. את יכולה לבקש שלא יבדקו אותך, שלא יגעו בך. את יכולה לבקש לטבול עם חברה או לבד. למי אכפת בכלל. תציבי גבולות עד שהנשימה שלך תיגמר, אנחנו לא רואים אותם. ולא אותך. את מגיעה למקווה והגבולות שלך נפרצים שוב ושוב, אפילו אם את לא מגיעה נפגעת אלימות מינית, את נפגעת מינית במרחב הזה כל פעם שאת נכנסת אליו. יסבירו לך אלף פעם שהכוונה היא לא מינית ושלבלניות זה "לא עושה שום דבר". אלימות מינית היא לא עניין מיני. היא עניין של שליטה, ומשטור, וכפייה, וזה בדיוק מה שהמועצה הדתית עושה לך.
מילים רבות נכתבו במהלך השנים על מצוות הטבילה שמקיימות נשים על פי המחזור החודשי שלהן. "טהרת המשפחה" קוראים לזה, "המשפחה היהודית" קוראים לזה. שוב ושוב מסבירים לנו כמה המצווה הזו חשובה, ויסודית, ובסיסית. בכל יום מאות נשים מהקהילה הדתית והמסורתית בירושלים הולכות למקווה כדי לקיים אותה. נפלא. הבעיה - מי מבטיח להן שלצד קיום המצווה, ינתן מקום של כבוד גם לזכויות האלמנטריות ביותר שלהן?
הטבילה מעצבת את הבתים שלנו, את הזוגיות שלנו, את המשפחה שלנו. היא מעצבת את הקהילה שלנו. כשהטבילה מתנהלת ככה, מה זה אומר על הקהילה הדתית שלנו? מאז שפתחתי את החוויות האישיות שלי שמעתי עשרות סיפורים של נשים בירושלים. הסיפורים כבר לא מפתיעים אותי, אני מצפה להם במרירות ובכאב. מה שמפתיע אותי שוב ושוב, מה שמדהים אותי, מה שמטלטל אותי בזעזוע, זו העובדה המחרידה שסיפורי המקווה האלה מתרחשים והקהילה הדתית בירושלים ממשיכה בחייה. ממשיכה לדחוק את המקוואות לרחובות צדדיים, ולהשאיר את השיח על הפגיעה המתרחשת בהם למעגלי נשים חרישיים.
האישים, בני הזוג, האוהבים והאהובים שלנו, שמלווים אותנו במתח שקט אל המקווה, ומקבלים את פנינו כשאנחנו שבות בוכות או זועמות או פגועות - איך אתם שקטים? הדמעות המתייבשות שלנו מעכירות את מי המקווה כל חודש - איך אתם שקטים?
חברותינו לחדר ההמתנה, אלה ששמחות בנוכחותה של הבלנית, אלה שמצאו מקווה קרוב לבית שהן יכולות לטבול בו בנחת - איך אתן שקטות? אתן שיודעות כמה זה אינטימי, כמה זה רגיש, כמה זה פגיע - איך אתן שקטות?
עד שלא תוכל כל אחת לטבול על פי דרכה, עד שלא כל אישה תכנס למקווה בביטחון, עד שלא כל אחת תקבל שירות מכבד ממוסדות המדינה האחראים על שירותי דת, יהיו המקוואות שלנו מרחבים של אלימות ושל כפיה. עד שלא תוכל כל אחת לבחור האם לטבול עם בלנית, עם חברה, עם אמא, או לבד - זה המצב. עד שהמועצה הדתית לא תפסיק להתעלם מן המגוון הרחב של המנהגים וממקומה האישי של כל אחת, קיומה של מצווה כל כך יסודית ובסיסית יהיה תלוי בפגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות שלנו. איך זה מעצב את הקהילה שלנו? ובעיקר, איך זה עובר בשקט?
אמונה קליין בר-נוי, פמיניסטית דתיה ופעילה בתחום המקוואות בירושלים.
לאור ריבוי מקרי הפגיעות בנשים הטובלות בירושלים, יתקיים היום דיון בנושא בראשותו של הרב אהרון ליבוביץ' מסיעת ירושלמים ויו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה. הדיון יתקיים היום - יום רביעי - 13.05.2015 בשעה 20:00 באכסניית אגרון והציבור מוזמן.