במהלך השנים האחרונות שמתי לב שאני משתדלת להתחמק מחופות. לא להגיע לאירועים, לא לגשת ל"רחבת הטקס".
וזה אפילו לא בגלל כיסוי פניה של הכלה, לא בגלל היותה נוכחת - נפקדת בכריתת ברית בינה לבין בן זוגה, לא בגלל ברכת האירוסין המשפילה והמחפיצה.
מעט גם מהסיבות הנ"ל. אבל יותר מזה - בגלל החרדה שאוחזת בי ברגעים הללו.
אני מתבוננת בכלה ובחתן. הרגע שחלמו עליו מילדותם - הופך למציאות. וזו בדיוק הולכת להיות הבעיה שלהם בשארית חייהם המשותפים: הם יצטרכו להתמודד עם מציאות. ועם הפערים בינה לבין אגדות וחלומות ילדות. וזה מפחיד.
סיפור חסידי מספר על לב אחד שנמצא בתחתית ההר ורוצה להגיע אל המעיין שבפסגתו, שנראה לו היטב מהנקודה שבה הוא עומד כרגע. הלב הנחוש והאמיץ מתחיל לטפס וצולח אבן אחרי אבן, מדרון תלול ועוד אחד. אלא שאז צלע ההר מסתירה ממנו את המעיין, והלב מאבד כוון. הוא חייב לראות את המעיין. אז הוא יורד חזרה אל תחתית ההר, משם נשקף אליו המעיין שהפך להיות בלתי מושג שוב. הלב חייב להגיע אל המעיין, ולכן הוא שוב מתחיל מסע שלא יסתיים לעולם.
קסמו של המעיין בסיפור הוא בהיותו חלום בלתי מושג. המעיין הוא כמיהה שלא נועדה להתממש. כמיהה ממומשת חדלה להיות כמיהה. היא הופכת למציאות. וטובה ככל שתהיה המציאות - אין בה את זוהרו של החלום.
יש אנשים שמסתפקים במציאות, יש אנשים שמוצאים את כל מה שהם זקוקים לו בביתם. יש זוגות שמצליחים לטפח חברות, לשמר את האהבה הפשוטה גם ללא הקסם הראשוני שהיה מתחת לחופה. יש זוגות שיודעים למצוא את הקסם הזה כל פעם מחדש, לייצר עבור עצמם את החלומות בשניים.
אבל יש גם אנשים שהחלומות שלהם אחרים.
לאלו אני הכי חרדה.
כי החברה (ההורים, הגננת, המורים, החברים) מחנכת את הילדים (ובעיקר אצל הילדות) שלנו שיש דרך אחת ויחידה להיות מאושרים: זוגיות, נישואין, משפחה. אנחנו לא מותירים מקום לחלומות אישיים ומקצועיים, אנחנו לא יוצרים אלטרנטיבות לחיים מאושרים באמצעות עבודה מספקת, יצירה, תרומה לחברה.
אם זה משתלב עם בית ומשפחה - לפחות למראית עין - החברה ההורים והסמכויות הרוחניות יסלחו לחולמים. אבל מה אם לא? או במקרה הפחות קיצוני - כן-אבל-לא-עכשיו-לא-יוע/ת-מתי?
אנחנו עסוקים בדיבור אובססיבי על "הרווקות המאוחרת" (על "נישואין מוקדמים", לעומת זאת מדברים מעט מאד אם בכלל. זה נחשב לפתיר - לא משנה כמה נזקים זמניים או קבועים נגרמו). כל שני וחמישי קם ארגון שעסוק ב"לסדר" את כל הרווקים/ות.
שימו לב לעצם הביטוי: לסדר. להכניס את כל הרווקים/ות לקופסא החברתית המיועדת להם, עם התווית הנכונה: נשוי/אה. (וכעבור שנה: "נשוי/ה +" אבל זה כבר דיון נפרד.)
אם התבקשנו ע"י הבחור או הבחורה לעזור להם במציאת בן זוג - אשרינו, אבל מה אם לא? האם נניח לרווק/ה שת/יצהיר שאינו/ה מעוניין/ת, ועוד בלי סיבה "מוצדקת" (אין כזו שתתקבל כמוצדקת באמת. את באמצע לימודי רפואה? אז מה. את יכולה לשלב קריירה ומשפחה. כבר קבענו בשבילה מה היא יכולה ומה לא.). האם נחסוך הערה עוקצנית בדבר השעון הביולוגי? האם נכבד את הרצון הפרטי של בן/בת שיחתנו מבלי לנסות לכפות את הסדר החברתי האחיד?
האם עצרנו רגע לחשוב מה, מלבד שימור הסדר החברתי, מניע את אלו שקובעים מסגרות של לוחות זמנים ושנים לנישואין, (למקלים : רווק/ה בן/ת שלושים הינו/ה אסון ולמחמירים: גיל הנישואין הנכון הוא עשרים וארבע לבחורים, ועוד פחות מזה לבחורות)? את אלו שקובעים לוחות זמנים למצבים סובייקטיביים, את אלו שמנסים למשטר רגשות אנושיים ולהכפיף אותם לסדר חברתי שאין לו יוצאים מן הכלל?
ומה שהכי מקומם אותי בכל בסיפור הזה הוא הפיכת הנישואין לסוף שמח של אגדת ילדים. לאהבה - בדיוק כמו לבדידות - אין חוקים. אפשר להיות מאושרים לבד ואפשר להיות מאד, מאד בודדים גם בתוך זוגיות.
השאלה היא היכן נמצאים החלומות.