מבראשית
את עולמך בבוקר תמיד לברוא
האדמה, העשב וכל המאורות
ואז מן העפר, בצלם אנשים
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
(נעמי שמר)
שוב בראשית. שוב גללנו את ספר התורה מסופו אל תחילתו. ושוב נברא עולם חדש, ונברא אדם ונבראת אישה, וכעת עליהם לברוא את מה שביניהם. וכמו בכל שנה - אותה הרגשה של התחלה והזדמנות בעולם חדש - ישן שכל חטאי ראשוניו הלבינו כשלג. עולם שבו נוכל לתקן הכל. אם רק נעז להתבונן בראשיתו.
ויברך אותם
"ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשה."
"... ולאדם לא מצא עזר כנגדו... ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי...על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
הסיפור הראשון מתאר שלמות. האיש והאישה והברכה האלוקית.
בראשיתו של הסיפור השני מונחת הבדידות הגדולה. החלל, שכולנו מחסירים פעימה יחד עם הדופק של האדם המתפעל ברגע השלמתו: אך זאת הפעם... בשר מבשרי.
על כל אדם ועל כל אישה לחוות את החסר, את החלל המכרסם הזה על מנת להעריך כראוי את השלמות. את זה אמרו כבר לפניי.
מטרתה של הברית בין האיש והאישה היא השלמת את החסר הזה. מציאת חבר/ה, שותפ/ה שעליה או עליו אפשר לומר בלב שלם את הפסוק המצמרר: "אך זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי...". מטרת הברית הנכרתת אינה העמדת צאצאים; מטרת הברית היא הברית עצמה. ברית הנפש ברית הלב וברית הגוף. "והיו לבשר אחד" מתקיים בזכות עצמו ובשם עצמו ולאו דווקא לתכלית הולדת ילדים. ילדים הם כבר סיפור אהבה אחר. ואת זה, לצערי הרב, לא אומרים מספיק.
על האיש והאישה והנחש
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים. ויאמר אל האשה... כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם, כאלהים ידעי טוב ורע. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. ותתן גם לאישה עמה ויאכל... ויקרא ה' אלהים אל-האדם ויאמר לו איכה... המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל-ממנו אכלת. ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל. ויאמר ה' אלהים לאשה מה-זאת עשית. ותאמר האשה הנחש השיאני, ואכל.
הנחש נברא בששת ימי בראשית, ועם זאת הוא מתואר ומצטייר בעינינו כהתגלמות הרוע. אבל רק אם נשתחרר מסיפורי הגן ונעז להתבונן לנחש "בלבן של העיניים".
הנחש, שנברא ע"י הקב"ה והונח על ידו בעולמו המושלם ללא דופי מסמל את הטלת הספק אבל (בדיוק בגלל זה) גם את יכולת השינוי. הנחש משיל את עורו אחת לכמה שנים ומתחיל... בדיוק - מבראשית. והכח הזה - של שאילת השאלות על שגרת החיים המושלמת (באמת או לכאורה), הכח להניע שינוי כוון, הכח להתחדש - נברא יחד עם העולם, בדמות הנחש.
ישנן פעמים שהטלת הספק גוררת בעקבותיה חטא. אבל חיים ללא ספק הם חיים ללא יכולת בחירה. הם חיים של מלאך או של בעל חיים, ולא לכך נבראנו.
במסכת ברכות נאמר "אין ערוד ממית אלא החטא ממית". הערוד (הנחש) - התגלמות הספק - אינו ממית כשלעצמו. הוא ממית רק כשהוא מביא אותנו לידי חטא.
וכתרופה לחטאים ברא הקב"ה את התשובה המכפרת בתנאי שהאדם לוקח אחראיות על מעשיו. וזה בדיוק מה שלא עשו אדם וחוה. הם הטילו את האחראיות למעשיהם על זולתם. האדם האשים את האישה והאישה את הנחש - את אותו ספק חיצוני או פנימי שלו הייתה מכירה בו כחלק ממנה הייתה עוצרת את גלגל ההאשמות.
חלק מהותי מיכולת הבחירה הוא החובה לבחון את תוצאות מעשינו. להביט אחורה ולומר בבגרות: "צדקתי" או "טעיתי". אדם וחוה לא גילו את הבגרות הזו.
ולכן לעולם לא נדע איך היה נראה העולם שבו היה האדם עונה לאלוקים "הנני".
תודתי הגדולה לחברתי תמי אייזנמן על רעיון הנחש המניע שינוי והתחדשות ומסמל יכולת בחירה.
ועוד מחשבה: האישה חוטאת בעצת הנחש. היא מונעת מכח הספק או מיצר הרפתקנות. את תוצאות המעשה היא מבקשת לחלוק עם האיש. היא מביאה לו את הפרי, שככל הנראה היה מוכר לאדם היטב: הרי אם הוא נצטווה לא לאכול מפרי העץ המסוים הזה - סביר להניח שהוא הכיר את העץ, וידע איך נראים עליו ופירותיו. כשחוה מופיעה בפניו אוחזת באותו פרי - האדם מבין. הוא מבין שהיא טעמה מן האסור. הוא יודע או משער שכעת היא תמות, ושמותה יחזיר אותו אל אותה בדידות קיומית כש"לא מצא עזר כנגדו". הוא, בניגוד לאישה, לא שואל, לא מטיל ספק. הוא אוכל בעיניים פקוחות ובידיעה שלמה. למעשה, הוא מקריב את חייו כדי לחלוק עם חוה את גורלה ולא לחזור לאותה בדידות מרה ממוות.
אבל ה"רומנטיקה" מסתיימת ברגע שאדם נדרש לתת דין וחשבון. אדם כועס ומאשים את חוה.
החיים מזמנים לנו סיטואציות בלתי אפשריות שבהן אנחנו נדרשים/ות לבחור בין עצמנו לבין אדם קרוב. והשאלות הן לעיתים קרובות שאלות של חיים או מוות. של רגשות אשמה נצחיים או כעס שסופו לבוא. וההכרעה היא בלתי אפשרית, בדיוק כמו באותו סיפור בראשיתי. נותר רק להתפלל "ואל תביאנו לידי ניסיון".
בעצב תלדי בנים
אל האשה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים...
"עצב" הלידה עבורי הוא צער הפרידה הגלום כבר ברגע הלידה עצמו, כשישות אחת נקרעת לשתיים. זה משמח. אבל זה גם מאד, מאד כואב.
רגע הלידה - הרגע המכונן של כל אמא - הוא מעין תמצית החיים: בכל רגע משמעותי של הילדים שלנו: צעד ראשון, כתה א', בר/בת מצווה, תיכון - קיים אותו צער לידה קמאי- עצב הפרידה המהול בדמעות של שמחה. זו קללתי וזו ברכתי.
מוקדש באהבה אין קץ לבתי בכורתי שהתגייסה למחרת שבת בראשית. ספרך מונח לפנייך כעת. כתבי את חייך בחרדת קודש ויהי יוצר בראשית בעזרך.