אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְׁכַּב
עֲטוּפָה בְּקוּרֶיהָ
מְגֹרֶשֶׁת מִמַּעֲשִׂים
מְסֻלֶּקֶת מִן הַיּוֹם-יוֹם
יָבוֹא מִשְּׂפַת הַיָּם
חוֹל דַּק
וִיכַסֶּה אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ
וְיִסְתֹּם הֲגִיגִים עַד הַשֹּׁרֶשׁ.
אֶל מִסְתּוֹרִין בִּכְיָהּ
לִפְנֵי יָהּ טָמִיר וְנֶעֱלָם,
יַחְדֹּר הַחוֹל הַדַּק וְהַנּוֹרָא
אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְׁכַּב חֲפוּרָה בְּצַעַר.
"אם נפשי על צדה תשכב" / זלדה
שוב חגים, שוב שלכת, ורימונים ותפוח בדבש, שוב קול שופר קורא, ותכונה באוויר. ושוב מדברים על "מקומם של הילדים בבית הכנסת".
המורכבות ידועה. ימים שופעי תפילות נכונו לנו, וכולם/ן רוצים/ות להיות חלק מהקהילה המתפללת, בעוד זאטוטים חסרי סבלנות משחקים בגן המשחקים הלוהט (במקרה הטוב) או חוצים את מרחב התפילה בקריאות קרב, צבועים בצבעי מלחמה בריח בוטנים, מלווים בזמזום כעוס של אלו שמעולם לא גידלו ילדים ושל אלו שטרם גידלו (במקרה הטוב יותר).
מעל כל בימה כמעט מתנהל הפולמוס על כן או לא ילדים בבית הכנסת, איך וכמה ובאיזה מינון.
וכמעט (לשמחתי - כמעט) בכל דיון שכזה האקסיומה הבלתי מעורערת היא שילדים = הפרעה. לא אומרים את זה בקול, ובטח לא במילים מפורשות, אבל זה הלך הרוח (כמעט...) בכל בית כנסת.
הנחת היסוד הזו צורמת לי בכמה מישורים.
קודם כל - במישור האישי: אני והאיש שלי הורים. ילדינו לא הופכים את חיינו לפשוטים יותר (למעניינים יותר - בהחלט), אבל כהורים אין לנו את הפריווילגיה להחליט מתי נוח לנו שהם יהיו חלק מחיינו ומתי לא. בכל בחירה שאנחנו עושים אנחנו לוקחים בחשבון את המשתנים שהם במקרה הטוב כמספר ילדינו.
ובמישור האישי הזה אני מזדהה הזדהות מלאה עם כל הורה באשר הוא שמחפש בחגים מקום גם לעצמו וגם לילדיו, ואיזון העדין בין צרכיו לצרכיהם.
במישור הכללי יותר, הציבורי, הנחת היסוד הזו צורמת לי כי הקהילות שלנו מורכבות ממשפחות: זוגות הורים - לרוב, בתוספת ילדים.
תפישת העולם שלנו רואה ילדים באשר הם באור חיובי. סליחה על ההכללה, אבל בנקודה זו אני מרשה לעצמי להניח שרוב בני האדם יסכימו עם ההנחה שלי. אינני רוצה להיכנס כאן לדיון על אידיאולוגיית "עידוד הילודה" - האידיאולוגיה הזו מאוסה בעיניי, ודעתי הידועה היא שבנידון דידן כל זוג הורים יעשה חושבים עם עצמו איך מתי כמה ומאלו מניעים, כשלקולה של האישה שנושאת את ההיריון בפועל יינתן משקל משמעותי ביותר. אבל עמדתי הנחרצת נגד הפיכת בני/ות האדם שאנחנו מביאים/ות לעולם ומגדלים/ות באהבה לטבלאות מספרים אינה מבטלת את דעתי החיובית לגבי גידול ילדים רצויים ואהובים. ודווקא היכולת לומר "עוד לא" או "מספיק" ללא קשר למספרים או מכסות מאפשרת לנו להרגיש כלפי כל ילד/ה שבחרנו ורצינו בו/ה.
ובחזרה לענייננו: כאמור - בקהילותינו רואים באופן חיובי גידול וטיפוח ילדים. אבל איכשהו, באופן מסתורי, הכלל הזה מאבד מתוקפו במרחב ובזמן של קודש. דוגמא מצוינת לכך מהווה הדיון על "ילדים בבתי הכנסת". דוגמא נוספת היא לו"ז התפילות בימי שגרה שתמיד, אבל תמיד מתנגש עם הלו"ז של הבית, ושיעור בין מנחה לערבית יוכיח שיש כאן חוסר רגישות משווע.
אז אנחנו קהילה אוהבת ילדים, ולמעשה הקהילות שלנו מורכבות מנשים גברים וילדים. אבל כשזה מגיע לנוחות של המרחב והזמן המוקדש לתפילה וללימוד (כבר עייפתי מלומר "המרחב הגברי"...) - הילדים אינם חלק מהקהילה. הם נזנחים בצד וצרכיהם אינם נלקחים בחשבון.
אינם נלקחים בחשבון??? והרי לכל הילדים הללו יש אימהות. ומה יותר פשוט מלהשאיר לאמא את סאגת ארוחת ערב- אמבטיות - סיפור לפני השינה - כלים שאחרי ארוחת ערב - כביסה - כוס מים - אמא אני לא נרדם... כי אבא חייב לרוץ למנחה - שיעור - ערבית? או להיעלם לבית הכנסת השכם בבוקרו של חג ולהשאיר לאשתך (שאולי גם בישלה את כל החג והיא גם זו שתרוץ בין שחרית למוסף להניח את האוכל על הפלטה בעוד האיש יהנה מהקידוש... ) להלביש את כל החבורה מאפס עד שמונה, להיגרר עם עגלה וילד מייבב במדרגות בית הכנסת ואז לחפש לעצמה מקום לשבת, ורצוי גם כזה שישמעו בו משהו... אני מתארת מציאות שלשמחתי הולכת ומשתנה, אבל העיקרון עדיין תקף: ברוב בתי הכנסת נשים וילדים אינם נספרים כחלק מהקהילה במרחב של קודש, צרכיהם אינם נלקחים בחשבון ובשורה תחתונה - הכל מנוהל היטב, פשוט ומסודר עבור שליש מהקהילה, והמצב הזה משאיר שליש אחר מותש ועצבני ושליש נוסף חסר אבא וחסר חינוך לתפילה.
כי לתפילה ויראת קודש לא מתחילים לחנך ב"גיל חינוך". זה מאוחר מדי, ולרוב מתנגש עם גיל ההתבגרות ואז התוצאה המתבקשת היא מאבקי כח שבהם צד אחד מנצח: או שהילד מפסיק לבוא לבית הכנסת (הילדה בכלל לא מתחילה...) או שהוא מגיע בעל כרחו כדי לרצות את ההורים ושום חוויית תפילה לא נוצרת אצלו. ילד מחנכים מילדות, כשהכל עבורו עדיין בגדל חוויה - ואז הדברים נצרבים ברבדים העמוקים של הנפש: הקולות, הצבעים, המראות. כמובן - הכל במינון הנכון עבור אותו/ה ילד/ה אבל לגמרי בלי אי אפשר. ולשדר לילד שהוא הפרעה או לייצר "השתקות" דוגמת במבה - שווה ערך לבלי. או אפילו חמור יותר - כי הילד קולט שהוא מהווה הפרעה. לילדים, כידוע, יש חושים חדים. הם קולטים כשאינם רצויים, והמסר נשאר טבוע אצלם גם בגיל הנעורים, בשעה שאנחנו, ההורים, מעוניינים דווקא שיקומו בזמן לתפילה. והם מצידם זוכרים שאינם רצויים, זוכרים בחוש. אז בשביל מה להם להתאמץ?
גם לגבי זכותן של הנשים לתפילה משמעותית - אין לי כוונות להיכנס לדיון על האם ולמה. "הוא חייב ואת לא" משמש עלה תאנה יפה לאלו שבורחים אל בית הכנסת בזמנים קריטיים אבל לא מוכיח את עצמו במציאות. אישה, בדיוק כמו האיש, זקוקה לחוויה של קודש: של חג, של תפילה, של קהילתיות. לרגע או כמה של מנוחה. זה עניין של משיכה פנימית, של צורך שהוא מעבר לחובה או למילוי מכסה. חוויית התפילה המשמעותית נצרכת לכולם/ן. ולכן הטיעון "אני חייב..." אינו תופש. כי היא חייבת גם - מסיבות אחרות אולי, אבל חייבת. זקוקה. משוועת.
אז נותרנו עם אבא ואמא מתפללים (או מנסים להתפלל) וזאטוטים שועטים ומפרים בחוסר רגישות ילדי את אימת הרגע של "ונתנה תוקף".
על פניו - קונפליקט בלתי פתיר. אלו ל(ניסיון) תפילה ואלו להפרעות. לכו תגשרו על הפערים.
אלא שהפתרון טמון בעצם נקודת המבט: כל עוד נמשיך לתפוש את הילדים כ"איום שיש לנטרל" בבית הכנסת - נמשיך למצוא את עצמנו חסרי אונים, עצבניים, מובכים ממבטי השכנים (עד לרגע שילדי השכנים עצמם יכנסו אל בית הכנסת בצרחות מרקיעות שערי שמיים...). ונמשיך לנהל דיונים חסרי תועלת על "ילדים בבית הכנסת - פנינו לאן?".
אני מציעה לשנות נקודת מבט. להתחיל לראות את הקהילה כולה - על מורכבויותיה וצרכיה: גברים, נשים, ילדים, נוער, בעלי מוגבלויות, מבוגרים. לראות פירושו מקום - גם בתכנון הלו"ז היומי של בית הכנסת, גם במרחב עצמו, ואפילו בסדר התפילה.
תפילות החגים אינן צריכות להיות "סטריליות". כמות מסוימת של רעש ילדים בבית הכנסת מתחייבת מהמציאות של היותנו קהילות מגדולות ילדים ועל כן - מבורכת. נכון, יש גבול של טעם טוב ועל ההורים להיות ערניים לגבול הזה, ובהחלט יש מקום גם להעיר בעדינות, לדבר על הכל ולקבוע סטנדרטים הגיוניים לכמות הרעש. אבל כאמור - כמות מסוימת של רעש היא סימן לחיים בריאים של קהילה שמורכבת מבני אדם שונים בגילאים שונים.
בנוסף - על חלל התפילה עצמו להיות מזמין עבור הילדים. שטיח עם מעט משחקים "שקטים", מדף עם ספרי ילדים באחת מפינות בית הכנסת, סידורים מותאמים לילדים (ולילדות...), שיתוף ילדים בתפילות, מנגינות מוכרות וקליטות לאוזן, וכמובן - חלל משחקים גדול ומאובזר בצמוד לחלל התפילה (עם בידוד אקוסטי ראוי כי בכל זאת - גבול הטעם הטוב, אמרנו...), חדר הנקה מסודר וממוזג - אלו רק חלק מהצעות הייעול שתהפוכנה את בית הכנסת ממרחב גברי שבפועל מנתק את המתפללים ממשפחותיהם למרחב "תומך קהילה ומשפחה".
במכוון לא עסקתי בטור הנוכחי במקומן של הנשים המתפללות במרחב הקודש הציבורי. גם בסוגיה זו דעתי ידועה: המצב טעון שיפור משמעותי.
בכוונה פניתי כאן לבתי הכנסת ה"שמרניים": כי בראיית ילדינו כחלק אינטגרלי מהקהילה כולנו יכולים וצריכים להשתפר.
לא הצעתי להפוך את בית הכנסת עצמו לג'ימבורי: מרחב של קודש יישאר כזה, וידרוש את הכבוד המתבקש. וחינוך לכבוד הזה מגיל אפס. אבל שינוי קטן, קטנטן בצורת הראייה של הדברים יתרום לפתרונות שלוקחים בחשבון את כל חברי/ות הקהילה ובכך יהפוך את חיי הקודש של כל ציבור באשר הוא למלאים יותר. וכמובן - יבטל את הצורך בדיון המייגע לגבי "הפרעות של ילדים בבתי הכנסת". כי הילדים יחדלו להוות הפרעה.
שתהיה לנו שנה טובה, תפילות משמעותיות, ונחת מהקטנים ומהגדולים.
בינתיים זכרו להצטייד בבמבה ובפליימוביל.