ימים באו / מרים ברוך חלפי
ימים באו
ואני אשה מלכה
אשה מלכה אני אומרת
בלי נקיפות אני אומרת
מלכה
אך כובשת לב עצמה
ונופלת
בקרבות
העונה שחלפה והימים הבאים עלינו (לטובה, בבקשה אלוקים, לטובה...), אירועים לאומיים ואישיים - הכל מזמן "חשבון נפש".
צירוף מילים מעניין: "חשבון-נפש": דבר והיפוכו. מדידת הבלתי מדיד. ארגון המסתורי. הכרעת הבלתי צפוי.
משהו בתנועה של הזמן שחלף צריך להיעצר, להיבדק, להיפרט לפרוטות.
חלומות נבחנים מול המציאות. שאיפות מול הישגים.
מבט על עצמי דרך עיני עצמי ודרך עיני הסובבים אותי, בעיקר אלו הקרובים אליי.
העמידה החשופה הזו דורשת בגרות. אומץ להביט נכוחה, להבין היכן צדקתי והיכן טעיתי והיכן צדקתי למרות שטעיתי ולהפך.
אני מקווה שאני גדולה מספיק כדי לעמוד בהתבוננות הזו ובהשלכותיה. אני מקווה שאצליח להתעלם מהציניקנים שיחפשו הזדמנות לפגוע בי דווקא כעת, כשאני מסירה הגנות מהמקומות הכי מוגנים, הכי מוסתרים, הכי עטויי מסכה. אני מקווה שאני מספיק גדולה כדי לעשות את זה נכון.
ובכן.
היום אני מבקשת לעשות חשבון נפש מול דרכי הפמיניסטית.
לכל הנושמים לרווחה על "חזרתי בתשובה" לכאורה: אין לי כל כוונה "להחזיר את המפתחות". אין לי כוונה לבחון את עצם הדרך שבחרתי בה, את אמונתי בשוויון מוחלט, את הרצון להיראות ולהיספר בעולם כאחת מן המניין. כן, תרתי משמע.
אבל דווקא מתוך כוונה להישאר, ולהרבה זמן, אני מבקשת להתבונן בתדמית שנוצרה לי בתור פמיניסטית דתייה כבמראה - לעיתים מעוותת ולעיתים משקפת נאמנה את מי שאני. להבין היכן ההשתקפות שלי ולנסות לתקן את המעוות.
הנה היא - המראה. הנה אני המשתקפת. בתפילת הנשים בשמחת תורה. בשבת בת המצווה של בתי - מתבוננת בה קוראת את הפרשה שלה. בוויכוח מר ועוקצני עם מישהו/י הטוענ/ת שאני סתם מחפשת מלחמות ומה רע לי בחיים, ואסור ואסור ואסור... הנה אני - משתתפת בהפגנה או בכנס פמיניסטי, הנה אני בהתכנסות משפחתית. במגוון המצבים הללו אני מוצאת את עצמי פעמים רבות עושה לאחרים ולאחרות את מה שאני שונאת שעושים לי - כועסת, משפילה ומושפלת. הנה אני מול האיש שלי, נגררת לאותם מקומות רעים של התנצחות, מנסה לשנות את תפישת עולמו ומצפה בו בזמן שיכבד את זו שלי. נותרת חסרת כח ועם טעם מר בפה.
ההתבוננות הישירה הזו קשה לי, מאלצת להסיט מבט. מפתה להתחבא חזרה אל מאחורי תדמית האבירה עטוית השריון. לא מרגישה, לא מקבלת ביקורת. שועטת קדימה.
אבל הדמות שאני רואה מולי נסדקה כבר. התדמית שבניתי לעצמי מתגלה על צדה האפל: מחוספסת, דורסנית, צינית, מתגוננת, תוקפנית.
מתחילה לטעון להגנת עצמי: זו לא אני. זה העולם שבחוץ. זו הדרך הכוחנית שבה מתנהל הכל - החל מהשיח הציבורי שבו כל הצועק/ת חזק יותר נשמע/ת יותר וכלה בבית הכנסת, ששם אני פשוט לא נספרת, ואיך איספר אם לא ארים את קולי בצעקה?
זה העולם הגברי הזה. מה שנכון. וברומא היי רומאית.
וקול אחר בי מתעקש: והאם לא את היא זו שמבקשת לייצר שפה אחרת? להתנהל ולהשיג את מטרותייך בדיבור פנים אל פנים ולא בצעקות? להמעיט במלחמות, להרבות בהקשבה והתחשבות באחר/ת באשר הוא/היא?
נזכרת בווידוי מר של חברה (פדלחוש"ית כמוני) שמספרת על כך שבשולחן משפחתי - כשנעשה משעמם מתחילים לרדת עליה על מנת "להכניס קצת אקשן" לאווירה. נזכרת בעצמי של לפני עידן ועידנים, נאבקת להגדיל טיפה, רק טיפה, את עזרת הנשים בבית הכנסת בימים נוראים לטובת האימהות המלוות בעגלות ובזאטוטים. ולא נענית, כמובן, ונאלצת לחלוק שמונה מטרים מרובעים עם עשר נשים מותשות מוקפות ביללות ובמבה בתפילת נעילה, בעוד האבות מתרווחים בעזרת הגברים. נזכרת באנשים שלא הבינו "מה נכנס בי" ושאלו "מה יהיה הדבר הבא שתעשי?". בנפנופי יד מבטלים, ברכילות המרושעת מאחורי הגב - מפי אלו שפעם חשבתי לחברים. במשיכות הכתפיים. בהתעלמות. בלגלוג. בהצמדת תוויות ותיוגים שלא ביקשתי לעצמי.
ושוב עולה בי העלבון המוכר והדחף "להחזיר להם". לכולם. ללא אבחנה. במנה אחת אפיים.
והנה שוב לפניי דמותו של אדם קרוב - בולע את העלבון שספג ממני הרגע, בשעה שנהגתי בו באותה דרך כוחנית שאני עצמי מתעבת.
המראה שהצבתי מול עצמי מתעתעת, מגלה את שתי התחושות כאמיתיות: העלבון והחרטה - שניהם שם, שניהם קשים וצורבים באותה מידה.
כנראה שלא אוכל לבחור להשקיט את אחת התחושות מבלי לעורר את השנייה.
לא אוכל ולא ארצה לנטוש את הדרך שבחרתי בה.
אבל תוך כדי המאבק לתיקון עולם - אשתדל להשאיר את השריון והחניתות על יד דלת הכניסה. לא להביא את המלחמות הביתה. לא להיגרר להתנצחויות על אנשים שאני אוהבת ומעריכה. לשתף בתחושות במקום לדרוש הסכמה עם דעותיי. לדבר בלשון "אני מרגישה" ולא בלשון "אתה לא מבין / טועה".
את הטור הזה לקח לי הרבה זמן להעז לכתוב. כי כמו שכתבתי כבר - התבוננות חשופה דורשת בגרות. ובגרות פירושה - לקיחת אחראיות על השלכות מעשיי, עמידה יציבה מול העולם שאני יוצרת עבורי ועבור הסובבים אותי במעגלים קרובים ורחוקים. שינוי ההתנהלות בעולם הזה במידת הצורך.
אני מקווה שאצליח.
שאצליח להשאיר את המלחמות המרות מחוץ לכתלי ביתי. ומחוצה להם - שאהיה מונעת על ידי חיפוש אחר דבר אלוקים חיים, ולא על ידי המבט החברתי. שלא אנהל קרבות לשם הניצחון אלא לשם המטרה. שאהיה נבונה לראות מתי הושגה המטרה ומתי הגיעה העת להפסיק את הקרב.
שאביא במעשיי תיקון לעולם.
פשוט היה לומר את הדברים הללו לבתי. קשה יותר לומר אותם אל מול עצמי.
מקווה שאצליח.
שנה טובה!