לא שקופות: אמהות דתיות גרושות מדברות

הכתבה באדיבות אתר 'משלך'

גירושין זו מילה גסה? תלוי את מי שואלים. כשאת צריכה להתרגל להיות שוב לבד ולהסתדר לבד, כשהילדים לא רוצים ללכת לבית הכנסת כי רק אבא שלהם לא יושב לצידם, כשצריך ללמוד לבקש עזרה גם אם לא נעים, אימהות דתיות שהתגרשו מוצאות את עצמן מתמודדות עם מציאות מורכבת וקשה.

עדי (29) עזבה את הבית כאשר בנה, איתן, היה בן 9 חודשים. היא מספרת שיום אחד כששרו לאיתן 'ברל'ה ברל'ה צא החוצה אבא ואמא יקנו לך עוגה' הוא ענה ברצינות שלא מתאימה לילד בין 4: 'אין לי אבא, אבא שלי לא גר כאן'. הגרוש שלה חי בלונדון ומגיע כל 4 חודשים לארץ. "אני כמעט לא פוגשת אותו שהוא מגיע, השיחות בינינו מתנהלות או במייל או דרך עורכי הדין. דרך החיים שלנו שונה לחלוטין, אין לנו שפה משותפת". מספרת עדי, "ייתכן שהוא כבר לא דתי, ומבחינת הגידול של איתן זה יכול להוות מכשול, אבל גם בית הדין לא יוכלו להכריח אותו לשמור שבת ולשמור על אורח חיים דתי. אני מקווה שכשאיתן יגדל הוא יגיד מעצמו שהוא רוצה לשמור שבת. כבר עכשיו הוא ילד מאד חכם ודעתן".

לכתבות נוספות:

לגור איתם: גרים עם ההורים ושומרים על השפיות

אין זמן לאינטימיות? 5 טיפים פשוטים שישנו הכל

שוב אמרת לילדה "לא"? אמא, בחרי את הקרבות שלך

קשה לגדל אותו לבד?

"האמת היא שגם כשהיינו ביחד הוא לא היה שותף ולא עזר, כך שמעולם לא גידלתי את איתן ביחד איתו. הקושי הוא יום יומי, בדברים הכי קטנים, לדוגמא היום הגננת שלחה לי הודעה שאין צהרון בגלל תחילת שנה, זה היה טירוף, חברה שלי הזעיקה את בעלה שיוציא את הילד שלהם ולי אין את העזרה של להתקשר לבן הזוג ולהגיד לו תקפוץ לגן, אין לי שותף שיעזור לי במקרים כאלה, התקשרתי לכולם במשפחה, לראות מי פנוי לקחת את איתן מהגן ולשמור עליו עד שאגיע. כל יום אני מודה לקב"ה על המשפחה שיש לי, כי חד משמעית לא הייתי מסתדרת בלעדיהם. ההורים, האחיות, הגיסים שלי. לעיתים אפילו בני הדודים שלי מתגייסים לעזור. בנוסף לולא הם לא הייתי יכולה לעבוד בעבודה שלי כי אני עובדת פעמיים בשבוע עד הערב וגם בימי שישי, הם העוגן שלי, מצילים אותי תמיד".

"את לא נראית מהטיפוסים האלה"

"הרבה אנשים נותרים בהלם כשהם שומעים שאני גרושה ורק בת 29 עם ילד קטן, ושואלים 'למה התגרשת?' או אומרים לי 'את לא נראית מהטיפוסים האלה'. אני שואלת להם איך גרושה צריכה להיראות? ללכת עם לק שחור? רק אחרי שאני מספרת מה קרה אומרים לי שאני אמיצה ושהם לא היו מעיזים לקום ולעזוב. אחת התגובות החזקות שקיבלתי הייתה ממישהי שאמרה 'הלוואי ולי היה את האומץ לעשות את מה שעשית'.

"כשאדם שואל שאלה אני עונה לו באותה צורה. פעם לא הייתי מסוגלת, ואת זה אני חייבת המון ל'ויצו' שמפעילים מרכז לאלימות במשפחה. עברתי תהליך מאד משמעותי איתם בשלוש שנים האחרונות והם הפכולחלק מרכזי בחיים שלי. תוך כדי התהליך קיבלתי את הגט, התחלתי לצאת עם בחורים ועם בן זוגי הנוכחי. הם לימדו אותי על עצמי, הגעתי להמון תובנות. הנטייה היא להאשים את עצמך בדברים שקורים, שבגללך זה קרה. והם גרמו לי להבין שיש דברים שאני לא אשמה שקרו. אני צעירה, אני יודעת בדיוק מה אני שווה, אני מתכוונת להתחתן שוב".

את משתייכת לקהילה?

"אני לא משתייכת לקהילה כלשהי, ולא מוצאת את עצמי בקהילת הגרעין שקיימת בבית שמש, שם הקהילה תורנית והומוגנית, משפיע מאד אם את נשואה או לא. כשאנחנו הולכים לבית כנסת בשבת הוא הולך לשבת ליד אבא שלי שאליו הוא מאד מחובר. יש לי חברה גרושה המון שנים והבן שלה גדול, כשהיא בבית עם הילדים אז יש אנשים בבית כנסת שהולכים עם הבן שלה, הם מאד מקבלים ועוזרים להם וזה מקסים. היה מישהו שאימץ אותו מהשכנים, לקח על עצמו לשבת איתו ולעזור לו. לי יש את המשפחה שלי מסביבי אז אני לא באמת צריכה את זה למרות שזה מבורך".

את מרגישה שמסתכלים עלייך אחרת?

"ברור. בעיקר הרבה מבטים של רחמים, יש מישהי בבית כנסת שמסתכלת במבט רחמים של 'איזו מסכנה'. אם הייתי מרגישה מסכנה הייתי כזו אבל אני לא, אל תסתכלי עליי ככה, אני ממש לא מסכנה. אני חושבת שהקהילה הדתית צריכה לשנות פאזה. אמנם התפתחנו והתקדמנו אבל יש עדיין תקיעות בנושא הזה. הייתי אומרת לאנשים שלא יסתכלו עלינו שונה, אנחנו לא אנשים שונים, אנחנו אותם בני אדם, אנשים רגילים בדיוק כמוכם רק שאנחנו מגדלים לבד או בנפרד ילדים וחיינו במערכת זוגית שלא מתאימה לנו".

"הפורום היה קרש הצלה"

האדם מטבעו הוא יצור חברתי. מי שחווה את הבדידות שמגיעה עם הגירושים והבדידות שבאה גם לפני כן, כאשר נמצאים במערכת זוגית לא מתאימה, מחפש לרוב את המקום שיוכל לדבר, לפרוק ולהתייעץ. כמובן שהמקום הקל ביותר לקבל תמיכה היום הוא דרך האינטרנט, ויש פורומים רבים שממלאים את הפונקציה הזו. שרית (40) מנהלת פורום "הזדמנות שניה" באתר כיפה מספרת על החוויה שלה ועל המקום המיוחד והטעון בו פורקים קשיים, מכירים אנשים ויוצרים הזדמנויות חדשות.

אילו קשיים אנשים מעלים בפורום?

"זה מתחיל עם אנשים שיש להם בעיות בנישואים ומנסים לבדוק מה יש בצד השני, להתייעץ עם אנשים בעלי ניסיון וחברי הפורום מייעצים מהמקום שלהם. אף פעם לא ראיתי שרשור שמעודד להתגרש, תמיד הכיוון הוא לעבוד קשה ולוודא שזה הדבר הנכון עבורכם. לפרק זו האופציה האחרונה לאחר שניסו ולא מצאו פתרון אחר. יש גם שאלות על תהליכי גירושים, מזונות והסדרי ראיה, התמודדות עם זוגיות שהתפרקה ועם ילדים שעומדים בתווך. אנשים משתפים בסיפורים ויש אפילו הומור שחור. זה פורום מאד טעון, אנשים מגיעים אחרי שהם עברו חוויות לא פשוטות והפורום מהווה עבורם מקום של תמיכה ועידוד".

הרוח בפורום היא שגירושים זה מצב זמני ויש רצון להתחתן ולמצוא את הזוגיות הטובה בסופו של דבר?

"כל אחד חיי את חייו כגרוש בצורה אחרת, ולא כולם רוצים מיד להתמסד מחדש. בפורום מדברים גם על דייטים ואתרי היכרויות. בהבנה שלי האווירה היא של אנשים שמאד רוצים למצוא את המנוחה והנחלה, את השקט שלהם בחזרה, ויחד עם זה, לא בכל מחיר. לאחר שכבר נפגעו פעם אחת או התאכזבו ממערכת נישואים ראשונה, בודקים בדקדקנות עם עצמם מה נכון להם ומה טוב להם. הפורום מהווה פלטפורמה להיכרויות ויצאו הרבה זוגות מהפורום למרות שזו לא המטרה המרכזית שלו. אנחנו יוזמים שיעורים חודשיים, שבתות, מפגשים בחגים, מסיבות, מטיילים ביחד, חוגגים חגים עם ילדים ובלעדיהם. זה יוצר היכרות קרובה ואמתית, נוצרות חברויות אמת מתוך המקום הכואב והקשה. אנשים מכירים אחד את השני במציאות ולא רק את הניקים. מעגל החברים הכי קרוב שלי הם קבוצת אנשים מהפורום. אני יכולה להגיד שבשבילי הפורום היה ממש קרש הצלה בתקופה הכי קשה בחיים שלי".

מהמקום האישי שלך, איך זה להיות גרושה במגזר הדתי?

"תראי, זה נושא רחב מאד, אני אגדיר את זה כסוג של עולם מקביל. כשהייתי נשואה לא העליתי בדעתי שיש כל כך הרבה גרושים וגרושות במגזר הדתי. יש כאלה שמתחתנים בגילאים מאד צעירים ומתגרשים אחרי מעט שנות נישואים, יש נשים בתחילת שנות העשרים שיש להן כבר שניים, שלושה ילדים והן גרושות. מי שגר בישוב, בעיקר דתי, או במקום קטן מרגיש את זה מאד חזק. העולם החברתי והדתי בנוי לזוגות ובעיקר כשמגיעה שבת החוסר מאד מורגש, גם אצל הגברים וגם אצל הנשים".

"חוששים שייכנס גרוש לקהילה המושלמת"

איך הקהילה מקבלת אותך?

"אותי מקבלים בצורה מדהימה. יש הבדל בין גרוש או גרושה שמנסים להתקבל כחדשים בקהילה לבין כאלה שכבר חיים בקהילה ורק אחר כך מתגרשים. לצערי יש יישובים דתיים שלא מקבלים גרושים וגרושות בגלל שהם חוששים מסיטואציה שבה נכנס גרוש או גרושה לקהילה הומוגנית מושלמת כביכול ולכן מנסים להרחיק מעצמם את התופעה. אחרי שהתגרשתי קיבלתי הרבה תמיכה ועזרה מהקהילה ועד היום יש הזמנות לארוחות שבת ותחושה של מקום מחבק. יחד עם זה יש התמודדויות וקשיים. למשל, לילדים מאד קשה להגיע לבית הכנסת כשאבא שלהם לא שם".

ומה עושים במצב כזה, כשהילדים כבר גדולים?

"לכל אחת יש גישה אחרת. אני מכירה הרבה נשים שרתמו מישהו קרוב או בן משפחה שישב עם הבנים בתפילה. אני מאמינה שצריך לגלות גמישות ולכן בחרתי לא להכריח אותם. אני מבינה שזה קשה להם, ומאפשרת להם להחליט אם הם רוצים ללכת או לא", ומוסיפה, "חשוב לפקוח לאנשים את העיניים, כי הם לא יכולים להבין מה באמת עובר על ילד בן 8 שצריך להיכנס לעזרת גברים ענקית לבד. אני לא יודעת אם זו ציפייה ריאלית לדרוש מהקהילה לשים לב, אבל אולי אפשר לייעד בעזרת הגברים אזור לבני נוער וילדים כך שגם ילדים שאבא שלהם לא נמצא ירגישו בנוח בין החברים שלהם. בעיני המסר העיקרי הוא שאין צורך להתבייש, וחשוב להגיד אם צריכים משהו. תמיד טוב להעלות את המודעות לנושא, ובדרך כלל זה מתקבל באהבה".

מודעות בבית הכנסת

ללא ספק, הנשים המתמודדות עם הקושי הנלווה לתהליך הגירושין הן נשים חזקות. אני מתרשמת מעדי שהיא עברה תהליך משמעותי והיום היא חזקה יותר ומאושרת. ושרית מצאה חברי אמת בתהליך שלה והיא מעורבת ברמה יום יומית בתמיכה וייעוץ לחברים ואנשים שהם חלק מהפורום. להיות גרושה במגזר זה עניין מורכב, גם כשהאבא פחות מעורב בחיי ילדיו כמו במקרה של עדי וגם כשהאב נמצא בתמונה באופן יומיומי כמו אצל שרית. אמנם יש משפחות שעוטפות וקהילות מחבקות ותומכות, אך לעיתים חוסר מודעות וערות לקשיים קטנים ויום יומיים של בעלי תפקידים בקהילה דתית עלול להוות מכשול.

הרב דוד סתיו, רב הישוב שוהם ויו"ר ארגון צה"ר אומר כי "אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו מבינים שלצערנו תופעת הגירושים מצויה מאד וחובתה של חברה וכן זכות האישה להיות חלק בלתי נפרד מקהילה, וראוי שזכויותיה יכובדו". הרב מפריד בין המצב הרצוי לשילוב אימהות גרושות וילדיהן בקהילה לבין המצב המצוי: "במצב הרצוי, כמו שלבעל, לגבר, יש קול בהצבעה בבית כנסת, צריך לתת את זכות הצבעה גם לאשה, לגרושה. בחלוקת מקומות מקומה לא יפקד כי היא גרושה, והדאגה לילדים צריכה להישמר באותה מידה גם כאשר הם גרושים. מבחינת המצב המצוי, לפחות בקהילות שאני מכיר אכן יש מאמץ רב לקבל את המשפחות, לעזור בקליטתן, להבין שאכן מותר למשפחה להיפרד ועדיין שני בני הזוג הם חלק מהקהילה. ואני חושב שזה בהחלט ציון לשבח לחברה הדתית לאומית".

איך אפשר לסייע להן או לילדיהן?

"צריכה להיות מודעות לכך שנמצאים בבית הכנסת ילדים של משפחות גרושות שהגרוש לא מתפלל באופן פרקטי, חברים של משפחת האם יכולים להזכיר לכבד אותם בעליות, בכיבודים של אנעים זמירות, כי הרבה פעמים האמא לא יכולה לדאוג לכך ולפעמים היא לא מודעת לסוגי הכיבודים השונים שיש בקהילה, ואין ספק שהדבר הזה צריך לבוא לידי ביטוי".

אפשר לצפות מקהילה שיהיו מודעים לנושא בלי שהאמהות יצטרכו לפנות?

"זו ציפייה שאיננה מופרזת לצפות מהקהילה או מרבני הקהילה שיהיו מודעים לכך שאכן ילדים כאלה זקוקים לחיזוק. אין ספק שילדים שאבא שלהם לא נמצא איתם בבית כנסת יכולים בגלל חוסר תשומת לב להיפגע גם מדברים בנאליים כמו בהגבהה לגלילה. אין ספק שהקהילה הדתית צריכה לשים את זה כאחת המשימות החברתיות שלה כדי שאכן דברים כאלה לא יקרו".