האימא של החיילים

לכל אחד יש במלחמה הזו בן, אבא, אח או שכן שנמצא עכשיו בקרבות או בעורף, אך לליאת ואך יש ככל הנראה את מספר המגויסים הגבוה ביותר במשפחה אחת.

באופן מפתיע למדי, בעוד את ליאת אתם לא מכירים, את קולם של בניה ונכדיה אתם מכירים היטב בשם 'משפחת ואך'. בין היתר סולן הלהקה - גולן ואך הינו קצין בדרגת סגן אלוף שבעבר שירת כסגן מפקד גדוד שקד בחטיבה 900 וכמפקד בא"ח העורף. בן נוסף הוא אבישי ואך אשר משמש גם הוא כאחד הזמרים בלהקה.

"יש לי מספר בנים מגויסים וגם נכדים וחתנים", מספרת ליאת בראיון ל'כיפה' ומסרבת לנקוב במספר המדויק. "חלקם במילואים וחלקם בסדיר. הם בכל מקרה בצבא אבל היום הם שותפים למערכה בחזית".

"כל האימהות דואגות. לכל אחת יש את הקול האימהי בתוכה שממלא אותה דאגה ומחשבה על הילדים שנמצאים בסכנה”, אומרת ליאת. "אימהות תמיד רוצות להגן ולשמור על הילדים שלהן, זה הדבר הטבעי ללב של אימא, וזה לא משנה כמה ילדים יש לך. אצלי בלב יש לכל ילד את החדר המיוחד שלו, והחדר הזה ניזון ישירות מהילד - אם הוא רגוע גם הלב רגוע, ואם הוא במקום סכנה, במקום לא שקט - גם הלב שלי לא שקט. כשהלב לא שקט זה מה שמזכיר את הילד, זה מה שמפריע לישון, מעורר לתפילה ולתשובה, ולרצון להוסיף טוב בעולם".

(צילום: בני דוד)

"הדרך שלי להתמודד עם המצב היא להיות עם לב פתוח כלפיו, ולתת לשכל להתמודד”, מספרת ליאת על ההתמודדות בימים אלו, בעוד הבנים, הנכדים והחתנים במילואים. "היות ואנחנו כל כך מחוברים, ואני יודעת שאני נותנת את הכוחות לבנים שלי, אני משתדלת לחזק את עצמי, לישון ולאכול כמו שצריך ולהקרין את החוזק הזה כלפי המשפחה שנמצאת בבית, בעורף. גם אם זה אומר לחפש מקורות כוח חיצוניים: ללכת לשיעור תורני, לבכות ולהתפלל לקב"ה, לצאת לטייל ולחדש כוחות".

"המלחמה הזו נמשכת כבר הרבה זמן, וזה לא הולך להיות קצר”, היא אומרת. "המשימה שלי היא למצוא את האפשרות לחזק אחד את השני גם אם אין תקשורת רציפה בינינו. בעיני, יש תקשורת גם מתחת לפני השטח, שעליה צריך לשמור".

מה עם נקודות שבירה? יש כאלה?

"וודאי שיש. יש שעות קשות שבהן ההבנה שהמערכה היא קשה מכה בי בעוצמה גדולה. האויב שאנחנו נלחמים מולו הוא אכזר, והחשש מפני דפיקה בדלת הוא גדול. ואז מגיעה הנקודה של הבחירה: האם לעצור את החיים, להיכנע למשבר ולשקוע בצער המחשבות, או לסגור את הדלת ולא לתת להן מקום. זו עבודה יומיומית שמעייפת מאוד מהבחינה הנפשית, אבל זה המקום שבו הדברים חוזרים לשליטה שלי, כי בסך הכל אין לי הרבה שליטה על הדברים, אם נודה על האמת, אם נגזר שגם אצלי ידפקו בדלת זו גזירה שאין לי את הכוח לשנות".

משפחת ואך בימים שקטים יותר:

[embed]

בימים האחרונים מתגלה עם ישראל במלא עצמתו. בלוויותיהם של החיילים הבודדים מקס שטיינברג ושון כרמלי הגיעו אלפים אשר לא הכירו אותם כלל. בנוסף, נשלחות מדי יום אלפי חבילות ללוחמים ברצועת עזה. בתגובה לשאלה האם היא חושבת שמדובר בהתנהגות זמנית, אומרת ליאת כי לדעתה לא מדובר בהתנהגות של התושבים בישראל רק בזמן מלחמה, אלא שזו ההוויה הישראלית האמיתית.

"אנחנו באמת כאלה גם בזמן שקט ולא רק בזמן מלחמה. בעומק החיים זה מי שאנחנו. המלחמה הזו תיגמר יום אחד אבל אנחנו נדע שזו האמת שלנו - עם אחד, לב אחד וטוב שמשפיע פנימה והחוצה".

"המתנה של המלחמה הזו היא התמונה של 20 אלף איש שמגיעים ללוויה של חייל שהם בכלל לא מכירים. עוד לפני כן, בימים בהם היינו עסוקים בשלושת החיילים, כל עם ישראל התלכד והתפלל. התפלל בכותל והתפלל בכיכר רבין. מתוך האחדות הזו מתגלה הכוח שלנו כעם, ועם הכוח הזה אפשר היה לצאת למלחמה. זו מתנה אמיתית שנקנית בייסורים".

"בזמן חילול ה' הנורא, שבו אנחנו מופגזים ומושפלים ברחבי ארצנו, מתגלה קידוש ה' הגדול שנעשה על ידי החיילים האלה”, אומרת ליאת. "הם מלאכים בחאקי. כך אימא שלי בת המאה, שעברה את אושוויץ וניצלה, קוראת לנכדים שלה שמשרתים היום בצה"ל. זה דבר עצום שאנחנו צריכים להודות עליו. להתאחד סביב מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו”.

"אני מרגישה שהיום אין ספק בצדקת הדרך. אין צורך לשכנע ולקבל הסכמה על כך, וגם אין צורך בוויתורים על חבלי ארץ תמורת משא ומתן על הזכות שלנו לחיות כאן בשלום ובביטחון", מוסיפה ליאת.

במקום מגוריה ביישוב עלי, נחשפת ליאת למציאות בה רבים מגברי היישוב משרתים בקבע, ורבים נוספים גוייסו בצווי 8. היא מספרת על ההתמודדות של הנשים ביישוב, ועל ההתמודדות המשותפת כקהילה.

"הישוב התגייס באופן בלתי רגיל כדי לעזור לכולן. יש קו פתוח בכל עניין אליו ניתן לפנות לקבלת עזרה. מעבר לכך כמובן שיש את הפן הנפשי-רגשי שהוא לא פשוט, וכאן אני מנסה גם לעזור ככל יכולתי, בין אם בשיחה אישית ובין אם במפגשים קבוצתיים בהם יש מקום לתת לקושי ביטוי".

בסיום השיחה מבקשת ליאת לשלוח תנחומים למשפחות הנופלים, ובפרט לנשות הקצינים שנפלו. "יש את הקול שיוצא מלב שבור, ההספד והצער, שיש לו את העוצמה הגדולה ביותר. ואת ההערכה הגדולה ביותר מצד העם כלפי אותם גיבורים שמסרו את הנפש שלהם, כי בסופו של דבר אנחנו עם אחד עם לב אחד".