היום צפיתי עם שניים מילדי ב"זמנים מודרניים". מביך להודות, אבל מאז שראיתי את הסרט המופלא הזה בתיכון לפני שנים לא מעטות - לא חזרתי לצפות בו במלואו. ופתאום צ'רלי צ'פלין תפס אותי לא מוכנה - לא מוכנה לכנות של הגיבור שלו, למראה שהכנות הזו מציבה מולי.
ראיתי את הגיבור שלו מתענה בניסיון להשתלב בחברה, להיות חלק מהעדר: לעבוד בעבודה "הנכונה", להדביק את הקצב הבלתי אפשרי, לרצות את הממונים עליו. ראיתי אותו בייאושו מול הניכור האנושי - מוותר ומחליט להישאר מחוץ לחברה ה"מתוקנת", בכלא. לאט לאט, בעזרת בת זוגו שלעולם לא אומרת נואש - הגיבור מוצא את הקול הייחודי שלו. תחילה הם מנסים לחיות "כמו כולם": הם מוצאים בית מט ליפול, הוא מחפש עבודה והיא מכינה ארוחת בוקר. אבל הניסיון להיות ה"נורמליים" נועד לכישלון מראשיתו: גג הבית נשען על מטאטא שאם יזיזו אותו יקרוס הגג, ארוחת הבוקר עשויה ככל הנראה ממצרכים גנובים ואפילו הנחל הנחמד שזורם מחוץ לבית מתגלה כשלולית עלובה. עד השבר הצפוי. לאנשים הלא רגילים הללו פשוט לא יכולים להיות חיים רגילים. הם לא יודעים איך מייצרים חיים כאלה, מתוקף היותם "אחרים". רק לקראת סוף הסרט יפסיק הגיבור לרצות אחרים וימצא את קולו הייחודי - תרתי משמע: סצנת ההופעה שבה מעז ה"נווד" להיות הוא עצמו, להפסיק להיצמד לטקסט של מישהו אחר ולשיר שיר חסר היגיון שהמציא בן רגע - זו הסצנה היחידה שבה נשמע קולו בשירתו, אחרי אילמות מוחלטת לאורך דקות ארוכות. השיר, כאמור, הוא אלתור חסר פשר - וראו זה פלא: הקהל מוקסם! פתאום עומד שם אדם שהולך עם האמת הפנימית שלו, וגם אם האמת הזו איננה מובנת לסביבתו - קולו נשמע והוא זוכה לכבוד, או ליתר דיוק - הוא זוכה להיראות. להיראות כאדם ולא כבורג בודד בפס ייצור תעשייתי אחיד.
ה"נראות" הזו מחזיקה מעמד רגע ולא יותר. אבל בזכות הרגע המכונן הזה הגיבור מסוגל לומר לבת זוגו השבורה: "אנחנו נתגבר!" בהחלטיות שגורמת לה לקום על רגליה וללכת יחד אתו אל עבר הלא נודע.
רגע ההופעה ההזויה שבה שר הגיבור שיר-נונסנס וזוכה לאהדה הביא אותי אל סף דמעות. אולי כי גם ברגע השיא הזה הוא עדיין נשאר בודד כפי שהיה, דובר שפה משלו שלעולם לא תובן על ידי המון האדם החי כמו בתוך גלגלי שיניים של מכונה (עוד דימוי ויזואלי גאוני של צ'פלין). ואולי בכיתי כי פתאום ראיתי בו את עצמי, ראיתי כפול: כאדם המחפש את ייעודו בעולם וכאישה המחפשת את קולה.
כן, גם אני, בדומה לגיבורו של צ'פלין, מחפשת עדיין את קולי - וכמוני נשים רבות. ולנשים (בלי להכליל) קשה יותר למצוא דרכי ביטוי בחברה אנושית באשר היא - כי חברת בני האדם מתנהלת, עדיין, לפי חוקים "גבריים" של שלטון, מעמדות והיררכיה, של שווים ושווים יותר, של חזקים וחלשים, של משתלבים ושל אאוטסיידרים שדינם אבדון.
הפמיניסטיות הראשונות רצו להשתלב, "להיות כמו": לצאת לעבודה, לבחור ולהיבחר. שלב הרצון להיות זהות לחלוטין לגברים היה הכרחי ליצירת התודעה הפמיניסטית, למציאת הקול הראשוני הקורא: "גם אני יכולה". כי בתחילת דרכנו לא היה לנו אל מי להתייחס, אל מי להשתוות - אלא אל הגברים. לא הכרנו מציאות אחרת. וכדי לעבור ממעמד של רכוש או בת חסות אל מעמד של אדם עצמאי נשאנו את עינינו לבני האדם העצמאיים: הגברים. ובדרך נאלצנו ללמוד מהי תחרותיות חסרת פשרות ולשכוח איך חושפים רגשות מבלי להיפגע.
יותר ויותר נשים מגלות שאי אפשר לעצור ב"להידמות". שהמטרה אינה רק להיות חלק מחברת הגברים - אלא גם, ובעיקר - להביא אל החברה שיח אחר, איכויות אחרות. להפוך את החברה עצמה לאחרת, לכזו שדורשת לצד התחרותיות, הנחישות, ה"קשיחות" גם יכולת ניהול משברים, הקשבה, חשיבה יצירתית.
(הערת הסוגריים הרגילה: אין בכוונתי להכליל ולהצמיד תוויות לאף איש או אישה. כל בן אדם וכל בת חוה הם עולם ומלואו בעל מכלול תכונות ייחודיות. כמובן שישנם גברים קשובים וישנן נשים נחושות. וישנם (א)נשים שהן גם וגם. אלא שמערכת החוקים החברתיים הלא כתובים מעריכה תכונות מסוימות - לרוב אלו שנחשבות "גבריות" ומזלזלת בתכונות אחרות, "נשיות". אם ברצוננו ליצור חברה שוויונית באמת עלינו ליצור אווירה חברתית שבה הדבקות במטרה ה"גברית" ויכולת הוויתור ה"נשית" תיחשבנה לשוות ערך ונחוצות באותה מידה.)
וכדי להביא אל העולם שיח אחר ולהחדיר אל החברה ה"מיינסטרימית" מערכת של תכונות "נשיות" - אנחנו צריכות להעז ולדבר בשפה ה"נשית" מבלי להתבייש. לתמוך בעמיתים לעבודה, לא לפחד לגלות אמפטיה אל הלקוח העצבני, להביע רגש ואפילו לבכות לפעמים, לאפשר לאימהות להתגאות באיכויות הנוספות שהן מביאות אל מקום העבודה (כמו סבלנות ויכולת ניצול זמן, למשל) במקום לראות בהן עובדות "נחותות". כעת עלי שוב לפתוח סוגריים כדי לכלול תחת הכותרת "אימהות" גם אבות ששותפים באופן שווה לגידול ילדיהם. מה שרק מוכיח שהדברים אינם "שחור לבן", וטוב שכך.
וכעת, אינני יכולה שלא לקשר את הרצון בשיח אחר אל סוגיית ה"בנות בצבא" (במחילה על הכותרת הנדושה).
ולפני שאמשיך - אקפוץ לשורה התחתונה: אינני מבקשת לצאת נגד שירות צבאי לבנות, אני רוצה רק להאיר צד אחר של הוויכוח על גיוס בנות שכנראה לא יגמר לעולם, מנקודת מבט פמיניסטית דווקא, ולתת לכולנו קצת חומר למחשבה. וכל בת תעשה כטוב בעיניה.
כבר זמן מה שיחד עם קולות פמיניסטיים הקוראים לבנות להתגייס לצבא מתוך עיקרון של שוויון נשמעים גם קולות אחרים הטוענים שהתבלבלנו, ונכנסנו לשטח לא לנו. הקולות הללו טוענים שמלחמה והרג הן דרכים "גבריות", בעוד נשים שיודעות על בשרן כמה לא מובנים מאליהם הם חיי אדם, צריכות ויכולות להתנהל אחרת.
אם כן, מה ההבדל בין הנקודה שאני מעלה לבין אמירות הרבנים שנשים שיולדות ילדים לא צריכות להתעסק במלחמות?
ההבדל פשוט מאד: הרבנים שפוסקים נגד גיוס בנות קוראים להקטנת האישה באשר היא, להעלמתה ממוקדי הכוח. מלחמה - הם אומרים - זה לא בשבילך, זה אכזרי מדי ואת עדינה מדי, רמת הרוחנית תיפגע משהותך בין פראי האדם בחאקי - על כן נשמור עלייך. מילים יפות שמסתירות פטרונות והשתקה במיטבם.
לעומתם, הגישה הטוענת שעל הנשים לחפש שיח אחר אינה מנסה להחביא את ה"נשיות" (ושוב, סליחה על הסטראוטיפ) אלא להעמידה כאלטרנטיבה לדרך הכוחנית ה"גברית". כלומר: נשים צריכות לחפש דרכים אחרות מאשר מאבקי כח והרג לפתור משברים: להידבר, לגשר על פערים וכך למנוע אבדן חיי אדם. ככל שהקול ה"נשי" הקורא להידברות ואמפטיה יישמע יותר - כך תפחת האלימות בעולם.
הבהרה חשובה נוספת: אינני קוראת לביטול הדרך ה"גברית", בטח לא כרגע, בטח לא בעולמנו המטורף שבו יכול לקרות הכל בכל רגע נתון . דרך ניהול הסכסוכים הנשית - דרך הידברות והקשבה - צריכה לצמוח לאיטה - בתחילה לצד זו ה"גברית" - עד שנגיע לימים של "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", כלומר: עד שמלחמות תהפוכנה ללא רלוונטיות בעולם כולו, ומתוך הסכמה כלל עולמית יתפרקו כל הצבאות מנשקם. נשמע משיחי? זה לא אני, זה ישעיהו.
ואם יש מטרה גדולה - חייבת להיות דרך להגשים אותה.
ובינתיים עלינו, הנשים, להפנים שיש לנו כוח. שמטרתנו אינה "להשתלב". שאיננו צריכות לחקות את הדרכים והתכונות ה"גבריות" אלא להיות אנחנו עצמנו, למצוא את קולנו הייחודי, גם אם כרגע הוא לא יזכה להכרה ב"מיינסטרים", גם אם הוא יישמע חסר היגיון. גם אם יצחקו עלינו וינסו להקטין אותנו.
כמו השינויים הגדולים בעולם - זה יתחיל בקטן: לא נפחד להפגין אמפטיה, רגש, שותפות. ניצור "אחוות נשים" בתוך המשפחה, במקומות העבודה, בין חברות. נחפש לפרוץ את המעגל החברתי ה"טבעי" שלנו, להכיר נשים שונות מאתנו ונחפש את המשותף ולא את המפריד. נתנהל עם הגברים שמולנו בדרכנו: ברגישות, בהבנה.
לאט לאט נשנה את העולם. יש לנו סבלנות להליכה למרחקים ארוכים בצעדים קטנים. כמו בשיר היפה של ריטה:
יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
במהרה בימינו אמן.