תכננתי להגיע בזמן. ידעתי שיהיה כיבוד שווה (נו, ערב של נשים), ורציתי להספיק ליהנות ממנו. הגעתי ב19:00, איחור של חצי שעה. בשעה הזו מכון הרטמן בירושלים כבר היה עמוס בנשים, אנשים ואפילו טף. המבוכה הזו, חשש מלווה בציפייה. לראות, להיראות, להכיר, לפגוש. כך נראית קהילה מדומיינת שהופכת למציאות מול עינינו. הקבוצה שזהותה טמונה בשמה, "אני פמיניסטית דתיה", הפכה את הדמיון של חברותיה וחבריה למציאות מרהיבה. חברות הקבוצה קראו לאירוע שלהן "קונגרס", שם המעיד על השינוי החברתי שהן מעוניינות לעשות.
נהפוך את העולם
כבר באירוע הפתיחה שהנחתה רחלי ליאון מילאנו את האולם הגדול. אנחנו מגזר חדש, אומרת רחלי, בסקרים נוספת משבצת חדשה, חרדית, דתית לאומית ופדל"חושית. (כמעט דוקטור) חנה פנחסי עזרה לנו להבין מה באמת חשוב בדרך לשינוי חברתי. אמנם אין לנו ארגון ממוסד וממומן, אבל יש לנו ערכים ואישיות ומוטיבציה, ואיתם אנחנו מסוגלות להפוך את העולם.
חברת הכנסת מרב מיכאלי התרגשה לברך אותנו ואנחנו התרגשנו לשמוע אותה. לדבריה, הפמיניזם שלנו קל יותר. ההיררכיה מולה אנו נאבקות מוחשית יותר, ובימים אלו בהם רבות ורבים מהקבוצה שינו את תמונת הפרופיל שלהם כמחאה על תמיכת רבנים ברב מוטי אלון לאחר הרשעתו מטרות המאבק שלנו אכן נראות ברורות. בדבריה של ח"כ מיכאלי נרמז קורטוב של ביקורת על החצאיות וכיסויי הראש הרבים שהיו בקהל, ובהמשך הערב הבנו שזה היופי שלנו, הגיוון והצבעוניות שמרכיבים אותנו, מאפשרים לכל אחת לשמור על הזהות שלה ולכולנו לגבש זהות קהילתית חדשה יחד.
עבודת ה' שלנו - בפמיניזם
בזכות ח"כ מיכאלי נולד ביטוי חדש במילון הפדל"חושי המתהווה, "חצאית בהסכמה". פרופסור פנינה מוצפי-האלר, אשר גם לאחר דבריה נשארה לאורך כל הקונגרס, דיברה על הפמיניזם של הנשים יוצאות ארצות המזרח, והפרקטיקה המתבטאת בזהויות השונות שלהן. מדבריה של שלומית נעים-נאור הבנו איך הגל הפמיניסטי הדתי שיצא לדרך לפני פחות משנתיים מגבש את זהותו, פורץ-דרך, מגבש שפה, מנהגים, ואפילו, בניגוד לשמה של הקבוצה, בדיחות פנימיות. עבודת ה' שלנו היא בפמיניזם שלנו ולהיפך, ולכן אנחנו פמיניסטיות דתיות. לאחר אירוע הפתיחה יצאנו למעגלי דיון. כחלק מגיבוש הזהות והשפה, קראנו למעגלים - מעגנלות, שילוב של מעגל ופאנל, ובלשון נקבה. עסקנו בכל-כך הרבה נושאים, נראה שהפמיניזם הדתי מחפש את דרכו, בועט לכל-כך הרבה כיוונים, מתמקד ומתרחב במקביל.
אירוע הסיום איפשר לנו להיות שאננות. הצלחנו. הרמנו קונגרס (לא פחות) עם מאות משתתפים ומשתתפות. הפכנו קהילה מדומיינת למציאות בעלת מגוון קולות ופנים, מציאות שתמשיך להתקיים גם אחרי שיסתיים הערב היפה הזה. אירוע הסיום הוכיח לנו שגם פמיניסטיות ללא חוש הומור יכולות לצחוק לפעמים.בניצוחה של אמונה קליין, הכוכבת העולה של הפמיניזם הדתי, הפליאו חברות הקבוצה במופעים שאינם חסרי-חוש-הומור-עצמי. הרבנית פשמינה, הלוא היא שרון מייבסקי, הראתה לנו איך העולם היה נראה במצב הפוך, הרביצה תורה בגברים הדתיים (ובגיד הנשה שלהם) והפצירה בהם למלא את תפקידם ולהישאר בביתם. צחקנו במלוא גרון, והבנו עד כמה המצב הנוכחי אבסורדי לא פחות. שרון היא מיוזמות הקונגרס וממובילות הקבוצה, וגם ההומור שבה מעוצב בדמותה.
ריבונו (או ריבונה) של עולם
אחריה התכבדתי אני להופיע בפני הקהל הנפלא במופע סטנדאפ פמיניסטי-דתי החל מהתיכון הדתי שלי, דרך השירות הלאומי ועד הסיבה האמיתית בגללה מטשטשים את פנינו בתמונות המגזר. לאחר מכן הופיעה הקומיקאית המוכשרת הדר גלרון, בחלקים מתוך המופע שלה "חוזרת בתשוקה". הדר הזכירה לנו שהציניות וההומור לא שוחקים את האמונה, אלא להיפך, מעצימים ומחזקים אותה. הדר סיימה באקורד מרגש והשאירה בנו טעם של עוד. עם הודיה גדולה לנשים הנפלאות שעמדו מאחורי הצלחתו הכבירה של הערב הבלתי-נשכח הזה, סיימנו בהמנון התנועה המתגבש, השיר "שחקי שחקי" של שאול טשרניחובסקי בביצוע המרטיט של רונה קינן. כולנו החולמות והחולמים, שרות ושרים, מאמינות ומאמינים, בריבונו (או ריבונה) של עולם, באדם ובעצמנו.