רבות כבר נכתב אודות החיסון החדש נגד וירוס הפפילומה לנערות שאמור להיכלל בשגרת החיסונים בבתי הספר. באופן אישי - טרם בדקתי את השפעותיו האפשריות: מה שבהחלט יש בכוונתי לעשות ביסודיות כשהחיסון המדובר יוצע לבנותיי, כך שאף אחת מהן לא תחוסן אוטומטית. וכעת - כשאיני חשודה בהחזקת מניות בשום חברת תרופות - אני רוצה להתייחס לקול הזעקה שקם נגד החיסון בטענה שהוא פוגע בחינוך לצניעות. מחלק מהדברים שנאמרו ונכתבו משתקפת דאגה מכך שהחיסון יגרור בעקבותיו את הצורך להסביר למתחסנות אודותיו ובכך "יכניס להן רעיונות לראש".
מצד אחד - אין לי כל כוונה לטעון שעלינו, כהורים ומחנכים, לקבל בברכה או לקבל בכלל מציאות שבה כל גבולות הגוף נפרצים בגיל צעיר. אכן, עלינו לחנך את בנותינו (ובנינו) מגיל אפס לשמירת גבולות הגוף ולדחיית סיפוקים: עם או בלי קשר לחיסון החדש.
אבל קיים כאן גם צד שני והצד הזה מטריד מאד: מהכתוב והנאמר בנושא ע"י רבנים מסויימים עולה פחד מוסווה בקושי מפני עצם הדיבור על ה"נושא" עם בנות האולפנות התמימות (אחרת, אני מניחה שהיה נאמר משהו בסגנון "אמנם ראוי לנהל עם בנותינו ותלמידותינו שיחות פתוחות ולהסביר את כל הטעון הסבר, ויחד עם זאת לחנך לשמירת גדרי ההלכה" אבל עניין השיחה הפתוחה והכנה עם הנערות בנושא מין ומיניות וחשיבותה לא הוזכרו בשום מקום. אשמח מאד להיווכח שטעיתי, וככל שתגדל טעותי כך תגבר ההקלה.
הסתרה והתחמקות מהסברים עוד לא הביאו אף אחד לשום מקום טוב.
הילדים שלנו לא תמימים ולא בורים בכל מה שקשור ל"בינו לבינה" - עד לפרטים הקטנים. כולנו מכירים את החבורות הקטנות שמסתודדות בחצר בית הספר בהפסקות. איזה מידע נראה לכם שזורם שם בחופשיות? ניחוש אחד. צדקתם.
הבעיה היא שהמידע הזה לרוב הוא חלקי ומעוות, לפעמים אלו פיסות אינפורמציה וחצאי ניחושים, שמשמשים קרקע פוריה להיווצרות דימויים מעוותים ופחדים שונים. ואם אנחנו, המבוגרים, נמשיך לשמור על שתיקה מובכת, הילדות תמשכנה לחפש את המידע במקומות אחרים, לדמיין מציאות שלא קיימת ולחטוף את סטירת המציאות בפרצוף אחרי החתונה. ובמקרים רבים מאד - גם לפניה. כן, אצלנו, אצלנו, בבית ספרנו. טוב זה לא. אבל לא בהכחשה ננצח.
הסקרנות של הבנות ושל בני הנוער בכלל לא תלך לשום מקום גם אם ננסה לעטוף אותה באלף איסורים. חלק מהרבנים והמחנכים עוד לא הפנימו שהסבר ושיחה פתוחה - אין פירושם מתן לגיטימציה להפקרות. להפך - דיבור בגובה העיניים משדר למתבגרת שאין כאן שום סוד כמוס, או גרוע מכך - סוד מגעיל. שסומכים עליה שהיא כבר גדולה ומבינה ומסוגלת לשמור על עצמה - כפי שאכן מצופה ממנה. דיבור פתוח יאפשר להורה או למחנך להסביר לילדה את הסכנות שבאי שמירת גבולות גופה הרבה יותר מהתעטפות בארשת צדקנית וקריאה "טמא טמא".
נכון, קשה להתגבר על המבוכה שבדיבור גלוי עם הילדים שלנו על מין. רבים מההורים של היום שייכים לדור שבו לא דיברו "על דברים כאלה" (והמידע, אגב, עבר באותה צורה ואותה יעילות ממתבגר למתבגר), אז לפתוח את הפה מול הבנות שלנו בלי להסמיק... אכן אתגר.
אבל אין לנו ברירה. כי השתיקה וההתחמקות שלנו , יחד עם העיסוק האובססיבי ב"צניעות" והפרדה מגדרית יוצר זיקה ברורה בין מיניות לאשמה וחטא אצל הנערות.
מעשה שהיה: תוך כדי שיחה בין מספר אנשים אמרה מישהי שלא שייך מבחינתה להראות תמונת תקריב של אישה לגבר כי אם היא יפה "יהיו לו הרהורים".
מעשה שהיה 2: נערה שניהלה זוגיות ללא נישואין עם בחור לא דתי טענה שכך עדיף "כי היא לא רוצה להחטיא בחור דתי".
שני הסיפורים הללו משקפים בצרה כואבת את תחושת האשמה של הנערה הדתית על היותה מי שהיא: אישה. הסיבה לכך היא בורות בכל ענייני הגוף "האלה" שמולידה מבוכה שמולידה בושה שמולידה אשמה שמולידה בורות. והתפישה הזו לא צמחה "משומקום", כי לילדה בריאה שמקבלת מענה לשאלותיה ופחדיה וזוכה להסבר מספק לגבי גופה אין שום סיבה לפתח סתם כך רגשות אשמה. מבוגרים שהתעלמו, הגיבו בהסטת מבט, השתיקו, הטעו, הפחידו או מסרו מידע חלקי נושאים בכל האחראיות לאשמה הזו שהפכה אצל נערות רבות ממש לתכונת אופי.
ולפעמים המצב גרוע עוד יותר: המבוגרים האחראים לחינוכה של הנערה יוצרים אצלה את תחושת האשמה באופן אקטיבי - הרי אין כמו תחושת אשמה כדי למנוע חטא עתידי. נכון? כנראה שלא ממש. מעשה שהיה 2 יוכיח.
איך הופכים נערה בריאה לנערה אכולת אשמה? בשלושה צעדים:
קודם כל - מספרים לה שלגבר יש "יצר", מה שהופך אותו בעיניה התמימות (שלא ממש רואות מקרוב בנים מצויים כי כל המסגרות שהיא חיה ולומדת בהן - נפרדות) במקרה הטוב ליצור נחות ומסכן שאינו מסוגל לשלוט בעצמו ובמקרה הגרוע - למשהו קרוב מאד לחיה. כך נוצרת המחשבה שגבר הוא מישהו שצריך להישמר מפניו או להפך - לשמור עליו מעצמו.
ואת מי נמנה לתפקיד שומרת הסף? כל אישה באשר היא. כי אם הגבר לא מסוגל לשמור על עצמו מפני "ניסיונות" - הרי זה שם את האישה אוטומטית במעמד ה"מחטיאה" הפוטנציאלית. לא עוד שני אנשים בעלי בחירה חופשית שבוחרים לחטוא ונושאים באחראיות משותפת, כיאה לשני בני אדם בוגרים אלא חוטא ומחטיאה, מפותה ומפתה. כל כובד האחראיות על שמירת גופו ונפשו של הגבר מוטל על כתפי האישה.
ואם האישה נמצאת תמיד בעמדת "השומרת" - הרי זה מבטל את רצונותיה ו"יצריה" שלה. נערות לומדות להתעלם ממיניותן או להתכחש לה. כי אם יש שני משתנים במשוואה הזוגית - המשחק הופך להרבה יותר מסוכן: כל צד עלול לאבד שליטה, לכאורה. אז עדיף לשמור את כלל ה"שומרת והנשמר". ומה תעשה שמגלה שגם לה יש "יצר"? תחשוב את עצמה ללא נורמלית, תנסה לדכא את ה"יצר" הזה שלפי מה שהסבירה לה המורה בתיכון, בכלל לא אמור להתקיים אצלה?
והנה לנו מתכון בטוח לאשמה - נוסה על מאות ואלפי תלמידות אולפנא, הוכיח את עצמו למוצלח ביותר, עובדה: המונח "הרהורים" נאמר ברצינות פעמים רבות, והצניעות, קרי: מחיקת הבנות משדה הראיה של הבנים הפכה לאובססיה של ממש במקומותינו. על מצבים כגון אלו נאמר "הניתוח הצליח , החולה מת".
אז האם באמת החיסון הוא העניין? או שמא בפי המתנגדים לו "מסיבות של צניעות" יש רק סיסמאות יפות שמטרתן אחת: לשמור את בני הנוער תמים וב(ו)רים?
אני טועה?
הלוואי.