אולי תצאו להן מהרחם?

נשים רבות שעוברות טיפולי פוריות מספרות לא אחת על כאב העולה ממפגש עם איזו מכרה שמתעניינת במצבה ומאחלת "בקרוב אצלכם". רעות קרן מצפה מהחברה הדתית לגלות קצת יותר טאקט ורגישות

חדשות כיפה רעות קרן 17/02/13 16:23 ז באדר התשעג

אולי תצאו להן מהרחם?
tafari.anthony-cc-by-nd, צילום: tafari.anthony-cc-by-nd

דוד ומוריה התחתנו בשעה טובה, שכרו להם דירה קטנה ונחמדה ביישוב קהילתי ונכנסו לשגרת היומיום. בשלב מסוים הם מחליטים כי ברצונם להרחיב את הקן. החודשים חולפים להם וחשש קל מתחיל להתגנב אל הלב אך נהדף בקול ההיגיון, "עוד מוקדם מדי", "בלי לחץ", "גם לחברה שלי זה לקח זמן" היא אומרת לו ולעצמה. לאחר שכמעט שנה חולפת הם מחליטים ללכת ולהיבדק. הם עוברים סדרת בדיקות והתשובה לא מאחרת להגיע, למוריה יש בעיה להרות. הרופא מפנה אותם לפתיחת תיק פוריות וממליץ להם להתחיל בטיפולי פוריות. בטא, IVF, הזרקות, החזרה הם רק חלק ממושגים רבים שממלאים את עולמם.

מלבד הקשיים הפיזיים הנלווים לטיפולים מתעוררים גם הקשיים הנפשיים. הרצון העז לילד שרק הולך וגובר מסבב טיפולים אחד למשנהו, התסכול מעוד תשובה שלילית, הקנאה בחברה שהתחתנה אחריהם וכבר נמצאת בעיצומו של הריון. הקושי בהימצאות בחברת בני משפחה וחברים שיש להם ילדים, הן בשל נושאי השיחה שעוסקים בילדים ואיתם אין שפה משותפת, והן בשל המפגש המכאיב עם הדבר שכרגע אינו בר השגה. מלבד ההתמודדות במישור האישי, הזוגי והמשפחתי ישנה גם ההתמודדות במישור החברתי. תחושת אובדן הפרטיות, המבטים הדואגים והמרחמים והידיעה כי הקושי שלהם נראה לכל, ליתר דיוק ההעדר בולט לעין כל.

סיפורם של דוד ומוריה הוא סיפורם של אלפי זוגות. זוגות הנאלצים להתמודד עם בעיות פוריות לסוגיהן ולעבור סדרת טיפולים מתישה על מנת לזכות ולחבוק ילד. תחושתי היא כי אין סיפורם מושמע דיו. אמנם חשוב שקולם יישמע אך מטרתי אינה רק להביא את סיפורם כך שכל אחד מאיתנו יאמר לעצמו "איזה מסכנים", "צריך השתדלות ותפילות" ובכך יסתכם העניין, אלא גם לעורר שינוי תודעתי-חברתי ביחס לזוגות אלו.

השינוי הראשון אותו עלינו לעבור הינו במישור התודעתי. התחושות שאנו חשים בדרך כלל ביחס לזוג ללא ילדים הם רחמים וצער. מי מאתנו לא נכח באיזו ברית וראה זוג המשמש כקוואטער וחשב בינו לבין עצמו כמה הם מסכנים? מי מאתנו לא מכיר זוג כלשהו ללא ילדים, חישב לעצמו כמה זמן הם נשואים בתהייה אם אכן יש להם בעיה? אמנם מחשבות אלו עולות לרובנו באופן טבעי אבל לדעתי יש להבין כי אין בהם תועלת ונוכחותן מורגשת.

המבט המרחם ולו הקל ביותר, מורגש היטב ומכאיב גם אם לעיתים אנו סבורים שלא. כמעט כל אחד מאיתנו מתמודד עם איזושהי בעיה רפואית או אישית ווודאי שלא היה מעוניין כי כולם יידעו מכך ולבטח שירחמו עליו. אותם זוגות אשר מכורח הסיטואציה אינם זוכים לפרטיות זו משום שבעייתם נראית לעין כל, זקוקים ביתר שאת שנשמור על מעט הפרטיות שנותרה להם ושנדע לשמור על כבודם, כשם שאנו היינו מייחלים זאת לעצמנו.

השינוי השני והמעשי שעלינו כחברה לעבור הינו התנהגותי. נדמה כי בכל הנוגע ליחס כלפי זוגות ללא ילדים אין בנו הרגישות הראויה. נשים רבות שעוברות טיפולי פוריות מספרות לא אחת על כאב העולה ממפגש עם איזו מכרה שמתעניינת במצבה, על שאלה חקרנית מהחמות שמבקשת לרדת לפרטי פרטים או סתם שכנה המספרת על הברית שערכה לבנה, איך חשבה עליהם ו"שבקרוב אצלכם". ברור לי כי אמירות אלו נעשות מכוונות טובות ומתוך רצון כן לשמוע בשורות טובות, אבל בד בבד הן גם פוגעות ומכאיבות. הרחם של נשים אלו אינו נחלת הכלל ואין זה מעניינו של איש מהו מצבן. אף אישה אינה מעוניינת לשתף מכרה במה שעובר עליה בנושא כה אינטימי ולבטח אין היא צריכה לחוש כי נושא זה תמיד נוכח כשחושבים עליה. את העננה שמלווה אותה יש לפזר. מהותה של אותה אישה אינו מתמצה אך ורק בקושי שלה להרות, והיא עולם ומלואו מעבר לכך.

כמובן שכאשר מדובר בקשר חברי קרוב ישנה חשיבות בלספק אוזן קשבת ותמיכה בהתאם לרצון החבר או החברה לשתף. אדם מכיר את חברו ועד כמה היה מעוניין לשתף ולחלוק עימו את בעיותיו. התעלמות מוחלטת מהבעיה אינה מביאה תועלת והיא רק מרחיקה ומעצימה את הקושי.

עלינו להיות שם בשבילם כשם שהיינו רוצים שיעמדו לצידנו. כולי תקווה שנדע כחברה להתמודד עם סוגיה מורכבת זו וננהג ברגישות הראויה ולו במעט. לו יהי.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן