Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
תשובה לצעיר נבוך (מתוך מכתב) - כיפה

תשובה לצעיר נבוך (מתוך מכתב)

האם יש מקום לומר "הלל" ביום העצמאות, כשבעוד שמצד אחד רועדים נימי הלב משמחה שהגענו לנחלה, הרי מאידך - המצפון נוקף, האם כדאית נחלה זו?

חדשות כיפה הרב שאול ישראלי זצ''ל 15/12/02 00:00 י בטבת התשסג

אַאשר קבלת מכתבך, ואכן הקשית לשאול, ושאלה זו נתחבטו ומתלבטים בה רבים וטובים, אף על פי כן אשתדל לענות כפי שנראה לי הענין, ובמידה שהדברים ניתנים להתפרש מעל גבי הכתב.
שאלת מבחינה עיונית ומעשית כאחד - האם יש מקום לומר "הלל" ביום העצמאות, כשבעוד שמצד אחד רועדים נימי הלב משמחה שהגענו לנחלה, הרי מאידך - המצפון נוקף, האם כדאית נחלה זו? אמנם מהווה המדינה פתרון לאנטישמיות, אבל האם כדאי הפתרון לעומת ההפסד הכרוך בדבר? איככה אפשר לשמוח כשרואים את הקורה ליהדות תימן, יהדות עירק וצפון אפריקה? לפנינו שבטים שלמים שהיו מבוצרים ועמדו איתן בפני כל נחשולי רדיפות הגויים והנה כאן הם הולכים ופורקים עול מלכות שמים. היקרא לזה יציאה מעבדות לחירות וממות לחיים (כפי שמגדיר זאת הג"ר משולם ראטה זצ"ל בספרו "קול מבשר"), הן גם בזמן האינקויזיציה יהודי שהתנצר ניצל ממות ונשאר בחיים, ובכל זאת הן לא נבחרו חיים כאלה ממות קדושים?... עד כאן תוכן שאלתך.

וזו תשובתי:
א. הנה אף לו היה כדבריך, שתקומת המדינה היא שגרמה לכל זה, הלכה פסוקה היא (או"ח רכ"ג ב') שמי שמת אביו ר"ל והורישו ירושה, חייב גם בברכת "דיין האמת" וגם בברכת "שהחיינו". נמצינו למדים, שגם כשהרגשת השמחה מעורבת בצער, ולא עוד אלא שהרגשת הצער עולה ודאי לאין שיעור על הרגשת השמחה שבזכיית הממון, אף על פי כן אין נבלעת השמחה בתוך הצער, אלא נשארת עומדת בפני עצמה, כאילו בלי כל תערובת אחרת, וחייב בברכת ההודיה כאילו לא היה כאן שום צער כלל.
ולפי זה, גם אם נניח שהמדינה היא שגרמה לתופעות השליליות שמנית, מכל מקום אותו צד הטובה שישנו בהקמת המדינה, שהוא הצלה מעבדות לחירות, אינו מתבטל ואינו נעלם, והוא חייב בברכת ההודיה מבלי להביא בחשבון את הרגשת הצער.
ב. וביותר נראה, שיש להבחין בין חובת ההודיה לבורא על החסד שעשה בגילוי הטובה והשפעתה עלינו, לבין הצורה והאופן שבו אנו מנצלים את החסד והטוב הזה. שכן כל גילוי חסד יש בו מן הנסיון לאדם, המחייבו לנצל גילוי זה ליתר התחזקות בעבודת ה'. וכבר ביאר ב"מסילת ישרים" פ"א שהעושר נסיון הוא לאדם; וגדול נסיון העושר מנסיון העוני, שבעוני אמרו חז"ל (חגיגה ט'): יאה עניותא לישראל, ואילו בעושר נאמר (דברים ל"ב, ט"ו): "וישמן ישורון ויבעט". ובכל זאת תיקנו ברכת הודיה למי שזוכה בעושר ונכסים וכנ"ל, למרות שאין זה ברור שיוכל לעמוד בנסיון זה מבלי להיכשל.
על כרחך אתה אומר, שהואיל ועצם הזכיה בנסיון היא סימן ברכה, ואם זוכה הרי הוא מנצל את זה ביתר שאת, א"כ מן השמים ניתנה לו ברכה, ועל כך חייבים להודות . ואם לא ינצל את זה כראוי, לא על ה' תלונתו אלא על עצמו, וממילא חייב הוא בברכה על הטוב שהעניק לו הקב"ה, ולהפיל תחינתו לפניו שיתן לו כוח וגבורה לעמוד בנסיון ובמבחן האושר והטוב.
ג. ומה לנו להפליג בדוגמאות ומשלים, בעוד שלפנינו דברי תורה גלויים ומפורשים בענין זה עצמו:
(א) חטא העגל , הוא החטא הגדול והאיום ביותר שנכשלו בו ישראל, שעליו נאמר (שמות ל"ב, ל"ד): "וביום פקדי ופקדתי", ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל (רש"י שם). וחטא זה בא כידוע ע"י שזכו בכספם וזהבם של המצרים, כמו שטען מרע"ה לפני הקב"ה "ויעשו להם אלהי זהב" (שמות ל"ב ל"א) וכפירש"י שם, וכן דרשו על הפסוק "ודי זהב" (דברים א' א') - הוכיחם על העגל שעשו בשביל רוב זהב (רש"י שם). ולפי זה הרי נראה היה שאין להודות כלל על הרכוש הגדול שזכו ביציאה ממצרים. וכן אינו מובן למה העניק להם הקב"ה רכוש זה שהפך להם למכשול והוריד מהם את עדים מהר חורב. ועם כל זאת לא נמנע הקב"ה מלמלא הבטחתו, וכן אנו מודים לו על זה כמבואר בנוסח ההגדה, שאנו מודים ומהללים גם על "שנתן לנו את ממונם". וכן הסבירו חז"ל את זכותם של החמורים שיש בהם קדושת פטר חמור, מה שאין כן בשאר בהמות טמאות, לפי שסייעו בהוצאת הכסף והזהב ממצרים (בכורות ה' ב').
יתר על כן, הרי במידה גדולה חטא העגל נגרם ע"י יציאת מצרים, שאם אמנם גם קודם עבדו עבודה זרה, הרי לא מצינו שנתבעו על זה אחר כך, והיינו ודאי מפני שהיו אז רק בחינת שוגגים, לא כן לאחר שראו הנסים והנפלאות ביציאה ממצרים ומתן תורה. נמצא שניסי יציאת מצרים הפכו להם לרועץ, והטובה גרמה לרעה רוחנית גדולה. ואם כן, מה כל החרדה שחרדה עלינו התורה בהפלגת זכירת ניסי יציאת מצרים וההודיה עליהם בכל הדורות, בעוד שהם עצמם גם גרמו לנו לכל הפורענות של חטא העגל?
(ב) הכניסה לארץ ישראל גרמה לחטאים גדולים ועצומים שהביאו לגלות, כמבואר בדברי הכתובים (דברים ד', כ"ה): "ונושנתם בארץ והשחתם...", ועי"ש רש"י ורמב"ן; וכן (דברים ל"א ט"ז-כ'): "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו..., כי אביאנו אל האדמה... ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים...". ולזה הרי מכוונים דברי התוכחה ב'האזינו': "וישמן ישורון ויבעט", וכן דברי האזהרה (דברים ח' י"א-י"ח): "השמר לך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה...". כמו שנתקיים באמת, ולא נפל ארצה מכל הדברים האלה. ואף על פי כן אומרת התורה באותו ענין עצמו (שם ח', י'): "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ומכאן חובת ברכת המזון, שהיא מן התורה בכל הדורות, גם בזמן שגלינו מארצנו, עקב הטוב של הארץ הטובה הזאת!
והרי, כידוע, זו היתה טענת המרגלים, שהיו כולם "אנשים ראשי בני ישראל", כעדות הכתוב, ואמרו (במדבר י"ג ל"א): "כי חזק הוא ממנו" - כביכול, כלפי מעלה אמרו (רש"י שם), והיינו שטענו שע"י שיכנסו ישראל לארץ יכשלו בחטאים, מה שאין כן אם ישארו במדבר. ואף על פי כן לא נתקבלו דבריהם, ואדרבא, היה בזה חטא ופשע איום שעל ידו נקבעה בכיה לדורות, שמאסו בארץ חמדה.
והדבר הברור העולה מכל זה הוא, שאף על פי שהיה צפוי מראש שישראל לא ינצלו כהלכה את החסד האלוקי בכוח הבחירה וההכרעה החפשית שניתנה לאדם, אין זה מפחית במאומה את מצות כיבוש הארץ ויישובה. ועל כגון זה נאמר לחזקיה שלא רצה לישא אשה מפני שראה שעתיד לצאת ממנו מנשה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" (ברכות י' א'); וכן אין זה גורע מחובת ההודיה לה' על גילוי הטוב והחסד של "הארץ הטובה אשר נתן לך". הנה כי כן עלינו לעשות את המוטל עלינו ולקבל בשמחה והודיה את הטוב האלוקי, וממנו נבקש כי יסייע בידינו להשתמש בטוב הזה באופן הנאות והראוי.
ד. הדברים דלעיל אמורים כאמור, גם אם נקבל את הלך המחשבה, שתקומת המדינה היא שאשמה בירידה בשטח הדתי בחלקי האומה השונים. ברם, האמת צריכה להאמר שהתפרקות זו שאנו עדים לה לצערנו, אינה אלא זירוז התהליך והחשת בוא המשבר, שבין כך היו צפויים להם העולים מארצות המזרח גם בארצות מוצאם. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת מהפגישה עם התרבות האירופית המערבית, שהיהודים יושבי ארצות אירופה כבר נתנסו בה, ורבים נפגעו ממנה גם שם. בארצות המזרח קיים אמנם פיגור בחדירת תרבות זו, אולם לאט לאט זה הולך ומגיע גם לארצות הנידחות ביותר. ועדים אותם יישובים יהודיים בארצות צפון אפריקה, מקומות שהגיעה התרבות הצרפתית ובתי-ספר "אליאנס", שעשו שמות ביהדות המקורית. אין זו, איפוא אלא שאלה של זמן, אבל במוקדם או במאוחר עומדת כל תפוצה יהודית בפני סכנת התפרקות מערכי הדת בבואה במגע עם תרבות אירופה, ולאו דוקא העליה לא"י היא שגורמת לה.
ה. לעומת זאת יש להדגיש את הטובה הצפונה בעובדא שמשבר זה (שכאמור בין כך היו מגיעים אליו גם בארצות המזרח) עובר על יהדות ארצות אלה תוך מגע עם עולי המערב, שכבר נתנסו בכל זה, ויכולים - ואף נותנים - תרומתם בכדי להתגבר עליו. הבה ונזכר מה דלה היתה רמת ידיעת התורה בארצות המזרח אשר ישיבות לא היו בהן כמעט, ואותה דרגה של עמקות ויראת שמים מבוססת על אשיות הדעת וההגיון לא היתה אף היא חזון נפרץ בארצות אלה. קיום התורה והמצוות היה יותר בחינת "מלומדה", ולא היה יכול לעמוד בפני כל רוח מצויה. לעומת זאת עכשיו דוקא בארץ ניכרת התאוששות; יותר ויותר מתרחב המעגל של עולי ארצות המזרח הלומדים בישיבות ובבתי אולפנא דתיים אחרים, ואין ספק שבעוד דור יקומו לנו גדולי תורה מבין יוצאי ארצות אלו, שבתנאים אחרים לא היו מגיעים לזה בשום פנים. לעומת הנוער המתפרק גדל נוער המקבל חינוך יסודי מושרש בתורה וביהדות , מתחנכים צעירים החודרים לכל ענפי החיים, ובמיוחד גדלים מורים ומחנכים מבין יהדות זו, שגם מצויידים בידיעות כלליות ויחד עם זה מצויידים בידיעות התורה, וחדורים הכרה דתית איתנה. וכל אלה ודאי יפעלו בבא העת, וודאי ישפיעו, לא רק להפסקת תהליך הירידה, כי גם להוסיף ולהגביר חיילים לתורה.
לעומת הירידה הכמותית עלינו איפוא לקחת בחשבון את העליה האיכותית הזאת, ואין ספק שבסופו של דבר, האיכות תחזור ותשפיע גם על הכמות . בפרט שכידוע בישראל, לאחר ירידה מתחילה תמיד עליה , וזה לא רק בחמריות, כי גם ובעיקר - ברוחניות. וכן מוצאים אנו בשמחת בית השואבה שסיפרו חז"ל (סוכה נ"א ב'): "הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהם ממזרח למערב, ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש. ואנו לי'-ה עינינו". שכוונתם, ללא ספק, להדגיש שאין להתייאש גם למראה ירידה מסויימת, שאינה אלא זמנית , וסופו של דבר בוא תבוא התאוששות ועליה - "אנו לי-ה ועינינו לי-ה"!
ואכן מגיעים אלינו עכשיו הדים מתנועת תחיה והתעוררות דתית בארצות הברית, שצעירים שהוריהם רחוקים מיהדות מתחילים להתקרב, ומחזירים את מאור היהדות לבתים, שכבר מזמן הוא נעלם משם. וכאנשי אמונה עלינו להבין כי אין זה מקרי , אלא נובע מהטבע הפנימי של נפש האדם מישראל, שהיא נמשכת לאור אלוקי, ואף אם תועה היא לעתים, הרי היא מתאכזבת למראה הריקנות המוחלטת שבתרבות נכר, ומוכרחה לחפש את הדרך חזרה. על כן כל מה שתגדל ותעמיק ידיעת התורה בקרב חלק מהציבור, בטוח הדבר שהם יאצילו מרוחם, והתעוררות כללית ודאי אף היא בוא תבוא.
ו. עוד עלינו לדעת מה שלימדונו חז"ל: "ה' צדיק יבחן" - אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים (ב"ר, וירא). תוכן הדברים, שאם דורנו זכה להתנסות בנסיון האושר של מדינה ועצמאות, אות היא שהשעה מחייבת זאת, והיא גם כשרה לכך. ואכן כך הוא הדבר, כי אם אמנם בארצות המזרח עדיין לא הגיעו הדברים, בחלקים מסויימים מהם, עד משבר בענייני אמונה, הרי בארצות המערב אנו רואים בצד ההתעוררות הדתית שציינתי לעיל תהליך של טמיעה ומיתת נשיקה , שבאה תוך טשטוש הגבולות שבין ישראל לעמים. נישואי תערובת הפכו למכת מדינה בהרבה ארצות, וגם באותם ישובים שלא הגיעו לכך, הטמיעה הרוחנית וסיגול אורח המחשבה ודרך החיים של גויי הסביבה היא תופעה מצויה ביותר. ויעידו לנו עדים כשרים ונאמנים, הלא המה האדמו"רים העולים ארצה ותוקעים יתד בה בבניית יישובים דתיים, שאומרים בפה מלא כי נואשו מאפשרות של המשכת חיים תקינים יהודיים בארצות הגולה. במוקדם או במאוחר הקהילות האורטודוקסיות מסתגלות לאורח החיים הכללי, ואין תקומה ליהדות מקורית רק בארץ הזאת.
תקומת המדינה היא שפתחה אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות בפני התלקטות יהודים שומרי תורה ומצוה מכל ארצות הגולה לארץ ישראל, ולאט לאט חודרת הכרה זו בלב כל חרד לדבר ה' בכל הארצות שאין קיום לתורה כי אם בא"י, ויהודים אלה מתארגנים ועולים. אין ספק שגם תופעה זו תעזור לטהר את האוירה, וריבוי ציבור של שומרי תורה ומצוה יטביע את חותמו על המדינה כולה.
ז. היוצא מזה, שאם אמנם יש להצטער על הללו הנופלים בנופלים, וכל מי שיש בידו לעשות להצלתם ודאי מצווה ועומד לעשות זאת, מכל מקום אין לתלות הקולר במדינה דוקא. ואילו מנקודת ראות כלל-ישראלית הרי אנו מתקדמים במדינה, ועל ידי המדינה, לקראת יהדות הרבה יותר בריאה, בעלת ידיעות רחבות בתורה, ובעלת העמקה בתפיסת היהדות, בעלת כושר לא רק להתגוננות, כי גם להשיב מלחמה שערה. לא במובן פיסי, כפי שמבינים אולי אי-אלה מהמחנה הדתי, אבל זוהי הבנה מסולפת, כי לא בחיל ולא בכוח ישמע דבר ה' ויחדור ללבבות, כי אם במובן רוחני של שובה ונחת, של השקט ובטחה. בידיעה ברורה כי תועי דרך הללו לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב, ואתנו נצח הדורות ונצח ישראל אשר לא ישקר ולא יכזב, ויש לדאוג לתכנן יפה את דרכנו, ולכלכל מעשינו בצורה שתביא לקידוש השם באמת, ואז ישמעו רחוקים ויבואו.
באופן, שלא זו בלבד שתקומת המדינה יש בה משום הצלה גופנית, אלא שבד בבד עם הכינון החמרי תלך ותגבר גם רוח ישראל ; הישיבות תתרחבנה, ויוצאי הישיבות ובתי החינוך הדתיים לטיפוסיהם השונים ישפיעו השפעתם המבריאה; כן תלך ותגדל ההתיישבות הדתית, והאינטליגנציה הדתית תשמיע קולה ברמה בחדירתה לכל ענפי החיים התרבותיים והכלכליים. גם אלה, שבראשית בואם ארצה איבדו את הקרקע המוצקה של היהדות מתחת רגליהם, יתאוששו. יבואו ויעלו, יתלקטו ויתלכדו מכל קצות תבל יהודים שומרי תורה ומצוה להתנחל בארץ, לבנותה ולהיבנות ממנה. כך תגדל השפעת התורה במדינה, עד אשר תהיה את אשר היא צריכה להיות - תל-תלפיות אשר ממנה תצא תורה והוראה לתפוצות באשר הם. נתאזר איפוא באמונה ובסבלנות ונעשה את אשר הוטל עלינו בכדי לקרב אותו יום. רק אל יאוש, חזק ונתחזק לאור אותם חסדי ה' שנגלו עלינו!
נ. ב. נא לעיין עוד על ערכה של הקמת מדינת ישראל במש"כ בספר "ארץ חמדה" עמ' ל"ד-ל"ז.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן