הטעות השבעים ושבע בספרו החדש של הרב חיים נבון "חווה לא אכלה תפוח" הוא "בכתובה נאמר שהכלה שייכת לחתן", בו הוא מבאר:
"אינני יודע מניין צמחה האגדה המשונה הזו שאני נתקל בה שוב ושוב. אני מניח שסקרנותם החשדנית של החתנים והכלות מתועררת משום שהכתובה מנוסחת בשפה הארמית, שאינה שגורה על לשונם של רוב הישראלים".
ולמה בעצם הכתובה כתובה בארמית? או ליתר דיוק, מדוע כיום שרוב החותמים אינם מבינים את השפה במסמך עליו הם חותמים לא משנים את השפה לעברית? מישהו יודע לומר?
אינני יודע אם זו הסיבה לכך שיש ישראלים רבים הסבורים שהם קונים את הכלה בכתובה, אבל אני בטוח שהתשובה לשאלותיי זו אחת הסיבות לכך שכה מזלזלים בכתובה.
זאת ועוד, לפני כמה זמן חיתנתי זוג. באמצע הכתובה נכתב טקסט בסוגריים. הסוגריים נסגרות אחרי כשמונה שורות. הכתובה, כידוע לכולם, זה מסמך של התחייבויות של החתן לכלה. האם הייתם חותמים כיום על מסמך בו מופיעים התחייבויות נוספות בסוגריים? מה פירושם של סוגריים אלה? החתן מתחייב על זה או לא? האם בתקופת חז"ל היו סוגריים?
אך בואו נבדוק מה כתוב בתוך הסוגריים. זה מתחיל כך: התנאים שהתנאו ביניהם שרירין וקיימין, ואלו הן, מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו. אומר זאת בזהירות: אני כמעט ולא מכיר זוגות שהתנו ביניהם ש"מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו". רב הזוגות שאני מכיר ומחתן בדרך כלל מתנים ביניהם ששניהם אחראים לכלכלת הבית, שניהם מכניסים כסף לחשבון המשותף שלהם, ושניהם רשאים להוציא כסף עבור הוצאות הבית, ולפחות עד סכום מסוים הם רשאים לעשות זאת מבלי להודיע לבן/בת הזוג.
אם אינני טועה התנאי הזה ותנאי "מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו" הינם תנאים סותרים.
ואם כך, מדוע זה מופיע בשטר הכתובה? האם התחייבות על דבר שכולם יודעים שהוא לא נכון אינה מגוחכת?
מה עוד כתוב?
ולא יעבור מאר"ץ [=מארם צובא] והלאה ולא מנוא אמון והלאה ולא בדרך ים כלל ללא הסכמתה עד שיניח לה גז"כ [=ג' זהובים כסף] עם ספוק מזונותיה כפי ראות עיני הבד"ץ [=הבית דין צדק].
פירוש המשפט הזה הוא שהבעל לא יכול לצאת מהארץ לחו"ל ללא הסכמת אשתו. בהחלט התחייבות ראויה, לדעתי. אבל מה כתוב בחצי השני של המשפט? כתוב שאם הבעל ישאיר ג' זהובים כסף [מה זה? כמה זה?] בידי הבד"ץ [איזה בד"ץ?] אז הוא יכול לצאת ללא הסכמתה. למה המשפט הזה נמצא בכתובה בצורתו זו?
בכוונה לא ציינתי מאיזה רבנות קבלתי את הכתובה הזו. (גם משום שאינני רוצה למצוא את עצמי ברשימות השחורות של אותה רבנות), וגם משום שהמשפטים הללו ודומיהם מופיעים אצל רבנויות רבות (ואם אני זוכר נכון, אז גם בכתובות של צהר). לענ"ד אם רוצים שהכתובה תשמור על איזה שהוא רלוונטיות, יש צורך לגאול אותה מגלותיותה. יש להדגיש, הכתובה במהותה איננה טקסט מקודש, אלא התחייבות של החתן לכלה, שעבר שינויים בכל גלויות ישראל. ונראה שהגיע הזמן שהיא גם תעבור שינוי כאן במדינת ישראל.
ואם כבר, מדוע לא לאחד את הכתובות של כל הרבנויות. מדוע הרבנות הראשית אינה יכולה להוציא כתובה אחת (ואם ממש צריך אז שתי כתובות: אחת אשכנזיה ואחת ספרדיה) וכל הרבנויות בארץ ישתמשו באותן הכתובות. זאת, במקום המצב הקיים כיום שכל רבנות מוציאה כתובה משלה.