"וערבה" - עניין מתיקות (מצודת דוד).
בזמן שמנחת יהודה תהיה ערבה לה' – אז ירושלים "כימי עולם וכשנים קדמוניות".
ובמדרש- "כימי עולם" - כימי נח.
ו "כשנים קדמוניות" - כימי הבל, שלא הייתה עבודה זרה בעולם (מדרש רבה).
או: "כימי עולם" – כימי משה,
ו "כשנים קדמוניות" – כימי שלמה.
מסביר המלבי"ם: שלא תהיה ע"ז בעולם, וה' יהיה אחד ושמו אחד.
ויש לברר, מה חוזר המדרש עד ימי נח וימי הבל שמנחת יהודה תהיה כ"כ ערבה לה' כמו ימים אלו? אלא, שנראה שבימיו אלו נלמד יסוד ערבות -"וערבה לה' ", ורק אחרי שנממש את תפקידנו בערבות הדדית, אז תערב מנחת יהודה לה'.
וכך הובא מעשה בגמ' סנהדרין דף ק"ח:
"וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ" (בראשית ח', ז').
אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, שלא רצה לעזוב את התיבה.
אמר לו: רבך (=הקב"ה) שונאני, ואתה (=נח) שנאתני .(הראיה שרבך שונאני:) שציוה לקחת מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שניים. ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין הטהורים שבעה, ושולח ממין שניים. אם פוגע בי שר חמה או שר צינה ונמצא העולם חסר ברייה אחת?! או שמא לאשתי אתה צריך, ולכן אתה משלח אותי מן התיבה?! אמר לו נח: 'רשע! במותר לי נאסרתי, בנאסר לי, בבהמות ובחיות לא כל שכן?'
ויש לברר, מה תשובה ניצחת ישנה בתשובת העורב לנח, עד כדי כך שהגמרא כל כך מדגישה "תשובה ניצחת השיבו העורב לנח…?" ובאמת רואים, שתשובת נח לעורב הייתה רק על השאלה השניה "שמא לאשתי אתה צריך" ומשאלת העורב הראשונה התעלם נח.
המדרש לומד: "ויצא יצא ושוב" שלא יצא ובא מכאן, אלא דיון של שאלות ותשובות היה בניהם.
אמר ר' יהודה בשם ר' סימון: 'התחיל משיבו העורב תשובות. אמר ליה: 'מכל בהמה, חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי?' אמר לו נח: 'וכי מה צריך לעולם בך? לא לאכילה ולא לקרבן!' ר' ברכיה בשם ר' אבא אמר: אמר לו הקב"ה לנח קבלו, שלעתיד העולם יצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: "עד יבשת המים מעל הארץ", עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם, ואני מצריכו (את אותו צדיק) לעורב, הדא הוא דכתיב: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב".
והוסיף ר' נחמיה: עיר היא בתחום בית שאן ושמה "ערבי". ר' נחמיה אמר: עורבים ממש היו כאן, ומהיכן מביאים לו לאותו צדיק? משולחנו של יהושפט.
ומסביר "המשנה דרבי אליעזר": אמר לו נח (לעורב): מה צורך לעולם בך? אף על גב דכל העופות והבהמות הטמאות אין צריך בהן ואף על פי כן ציוה הקב"ה לקחתן לקיום המין, אבל אתה שימשת בתיבה, ולכן לא רצה נח לקיימו ולמרות זאת אמר לו הקב"ה: חזור וקבלו! והטעם, שמכל מקום עתיד העולם להצטרך לו אף על גב שעשה מעשה שלא כהוגן.
המשיך לפרש המהר"זו בפרושו למדרש, שבשליחות נח היה סכנה לעורב שמא יפרח למרחוק ולא יוכל לשוב, ויטבע במים ונח כיון לזה שאין לחוש אם יטבע. וע"כ אין לחוש "וישלח את העורב" ולא כתב למה, אך אצל היונה כתוב: "וישלח את היונה לראות אם כלו המים" – שחשב נח לתקן את העולם ע"י היונה. אמר לו הקב"ה: קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו. וזהו הכתוב "עד יבשת המים".
ואצל אליהו כתיב "והעורבים מביאים לו מים" כמו שדורשת הגמרא בחולין דף ה': "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" – בזמן שיבש הנחל ויהיה רעב בעולם, אז היה צורך גדול בעורבים, כדי שילמד מהם אליהו לקח, שהרי אפילו העורבים שהם אכזריים, מביאים לך לאכול, אף אתה צריך אתה לרחם על ישראל וליתן להם מים, שהרי הכל היה תלוי בו, באליהו. אומר לו העורב: נח, אף אמנם אם רשע אני ואכזר אני – צדיק שבדור, ערבות צריך לקחת עליו, שלא יהיה חסר העולם בריה אחת! וזה היסוד שלימד העורב את נח ומימש אותו לעתיד לבוא וכשנים קדמוניות אצל אליהו.
ובאמת לעתיד לבוא, כשאליהו, צדיק שבדור, רעב ואין לו מה לאכול ומה לשתות, העורבים – הם אלה שלוקחים את האחריות, את הערבות ומביאים לו לחם, ובשר ומים. ומהיכן מביאים לו, אומר הילקוט שמעוני: משולחנו של יהושפט המלך, לפי שלא היו רוצים להיכנס בביתו של אחאב ולהוציא משולחנו של אותו רשע (אחאב) כלום אל שולחנו של אותו צדיק (אליהו). מפני שהייתה ביתו של אותו רשע מלאה עבודת אלילים, הדא הוא דכתיב: "מעוף השמים יחכמנו". והסביר ה"יד משה" על המדרש, שאע"פ שנח ראה את העורב משמש בתיבה כשכל העולם חרב, ולכן קיבל בדעתו לשלחו מן התיבה, כי ידע שאשתו (של העורב) מעוברת היא ולכן אין צורך בו לא לאכילה ולא לקורבן ולא לקיום המין, ולכן היה משלחו. ואמר הקב"ה לקבלו בזכות זה שלעתיד לבוא יקחו בני העורב ערבות על אליהו ויביאו לו כלכלה, בזכות זה, תציל אותו.
ואכן, בסיום ספר מלאכי, באותו הפרק בופתח הנביא ואמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" ,מסיים הנביא ואומר : "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" - ערבות הדדית של אבות ובנים ובנים על אבותם, של צדיק על רשע ורשע על צדיק, יסוד גדול כל כך של ערבות המתגלה דווקא בזמן רעב, שהולך העורב ומצילו לאליהו.
ובאמת, זו ירושלים שעושה את כל ישראל חברים, ירושלים שלא ניתנה לחלוקה בין השבטים, וכל השבטים כולם שייכים בה וערבים לה, כי היא ערבה להם, היא זו, שלעתיד לבוא, כשיקויים "וערבה לה' מנחת יהודה" – שיהודה הוא מלך השבטים – אז ירושלים כימי נח וכימי הבל – שלא הייתה ע"ז בעולם וכולם היו מפנים עינהם כלפי "ה' הוא האלוקים". ולכן הוסיף המדרש ואמר "כימי עולם" = "כימי משה" ו"כשנים קדמוניות" = כימי שלמה. משה, שלא כנח, שנקרא רעיה מהימנא מפני שלוקח ערבות על אחיו -"וירא בסבלותם" – עד ימי שלמה, שזוכה הוא לבנות את ביהמ"ק בירושלים, ולאחד את כל ישראל סביב ממלכת ה'.
"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מכבוד הבית הראשון" , מתוך אותה אחריות לממש את תפקידינו בערבות הדדית אחד כלפי השני, נזכה בעז"ה לתפילת הנביא: "הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא, אמר ה' צבאות" , ואין מלאך הברית אלא אליהו הנביא, שרבים השיב מעוון מתוך אותה ערבות הנלמדת בתוכו.
יהי רצון שנזכה אנחנו למען בניין ירושלים ללמוד את הערבות הנדרשת בתוכנו ומתוך אותה ערבות נגיע לערבות המתוקה לנו. ובאמת, כמו שירושלים שמרה לדורות את הערבות ההדדית של בניה אחד כלפי השני וכן כלפיה, דרך תקופות של חורבן,מלחמות, ימי רעב ומצור, כך ישמרו לה בניה אמונים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ולזכר איש תם וישר, ר' מאיר בן ר' אברהם דוד פריזרוביץ'ז"ל, אשר שרד את שואת יהדות ארופה, ונפטר בערש"ק, ערב ראש השנה, כ"ט אלול התשנ"ט.