הקדמה
משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, העסיק עצמו רבות ביצירת תשתית לתרבות עברית חדשה ועשירה יותר. זאת, על מנת שהיא תוכל לשמש את היהודים השבים למולדתם כתחליף לבלדות האנגליות ולאמא אווזה של הילדים האנגלים, או של אגדות האחים גרים של הילדים הגרמנים. כל אם צריכה חרוזים קליטים ומשובבים לשיר לילדיה בשעת משחק, שירי ערש בשעת לילה, סיפורי אגדה לפני השינה - ואת כולם ניסה לספק ביאליק.
חלק גדול מן השירים הללו נקלטו אצלנו כשירי "עם" (וגם הסיפורים, אבל אנחנו לא עוסקים בסיפורים) וינקנו הרבה מהם עם חלב אמנו. גם את אלה שלא נקלטו אצלנו כדאי לבחון, שהרי בניגוד ליצירה עממית "אמיתית", לביאליק היה מסר חינוכי בשירים הללו, אותו הוא ניסה להנחיל לילדי ישראל בכתיבתו. הפעם נעמוד על חלק מן המסרים הללו ונאתר אותם בשירים, ובפעם הבאה נדון במשמעות המסרים הללו.
מטרתו של ביאליק
מפעלו הספרותי של ביאליק, נועד לתת ל"עם" המתחדש את כל ספרותו - ההלכתית והאגדית - בלבוש עברי חדש ובדגש לאומי, כולל טכסטים המוכרים לכולנו. למשל, "ספר האגדה", שהוא כתב יחד עם יהושע חנא רבניצקי, "ספר השבת", שהגה ואחרים כתבו עבורו, וגם פירוש למשניות מסכת ברכות שהוא לא סיים (במוסד ביאליק הסבירו שפירושו למשנה של חנוך אלבק הוא הסיום וההמשך למפעל זה של ביאליק). זאת, בנוסף לשירים ופזמונים לילדים, שכבר הזכרנו לעיל.
מיום הגיעו לארץ עסק ביאליק רק ביצירות הללו, ולא בשירות הליריות "למבוגרים", האלה שלומדים בשיעורי ספרות. אותן - את כולן - הוא כתב בחו"ל, ורוח חו"ל ספוגה בהם.
אם בשירות המבוגרים אנו פוגשים את ביאליק המתפלמס עם עולם בית המדרש אותו עזב ("המתמיד", "בעיר ההריגה", "לבדי"), עם האל ועם האהבה ("הכניסיני תחת כנפך"), את ביאליק המתלבט והמורכב, האוגר בתוכו אהבה עזה לבית המדרש ("בית היוצר לנשמת האומה" - ולא בכדי האומה, ולא התורה) יחד עם ריחוק וניכור ממנו ("ואותר לבדי, לבדי"), בשירות הילדים ביאליק חד כתער ומנסה לבנות אצל הילדים עולם אחר, "אוטופי".
העלמת שם שמים
כמה שירים יעזרו לנו להבין את העולם הזה:
ראשית, "שבת המלכה" (יש לקרוא שירים אלו במלעיל, כהגיית בני אשכנז):
החמה מראש האילנות נסתלקה
בואו ונצא לקראת שבת המלכה
הנה היא יורדת הקדושה, הברוכה
ועמה מלאכים צבא שלום ומנוחה.
בואי, בואי המלכה!
בואי, בואי המלכה!
שלום עליכם, מלאכי השלום!
(ביאליק, שירים, דביר תשי"ז (=שירים), עמ' שכג).
בשיר עוד שלושה בתים, וכל אחד מתאר שלב אחר בשבת: סעודת הערב, יום השבת וצאת השבת, ומסתיים בחרוז אחר מן הפיוט "שלום עליכם". אבל, חסרים פה כמה דברים שילדים דתיים מכירים מן השבת שלהם: מי שולח את המלאכים? וודאי שלא שבת המלכה: מי ששולח את המלאכים הוא, כמו שכולנו יודעים, "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ומה עושים בשבת? שרים ומזמרים? גם, אבל מה עם מה שתופס את עיקר יום השבת - התפילה והקריאה בתורה? ביאליק מעלים אותם בשיר שלו, וזה מאוד תמוה.
ההיעדרות של שם שמים בולטת עוד יותר ב"שיר העבודה והמלאכה":
מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה?
לעבודה ולמלאכה!
(שירים, שכה)
ילד יהודי מברך את ה' על הבננה שהוא אוכל, וילד יהודי טוב אפילו יודע מה מברכים על בננה. אבל הילד העברי של ביאליק מברך לא את ה' אלא את "העבודה והמלאכה", ולא רק על הלחם והחלב אלא גם על כסות הבוקר ("מלביש ערומים"), על האור ("יוצר המאורות"), ועל נטיעת עצים בגן ("ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם").
ולסיום, הריני לגלות טפח משירו המפורסם של ביאליק, שכולנו שרים מגיל שלוש עד שש על הנדנדות בגן:
נד, נד,
נד, נד,
רד עלה, עלה ורד
מה למעלה, מה למטה,
רק אני, אני ואתה!
נשמע תמים, נכון? אבל נראה שתחשבו אחרת אחרי שתקראו את הקטע הבא:
וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו (רש"י: עדיף וכדאי לו) כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור (משנה חגיגה פרק ב', משנה א).
בפעם הבאה נעסוק בשאלת התרבות "העברית" ואנחנו.